השתתפתי לראשונה בצעדת האחד במאי בארץ כשהייתי בן 13. אני בעיקר זוכר שצעקנו "קן אשדוד!". היינו ילדים מהשכונה שבאו עם חולצות כחולות של השומר הצעיר והייתה זו תחילתו של כיבוש תודעתי. משהו שמובן בעיקר לאוהדי כדורגל אדומים ועם השנים מתפתח להכרה מעמדית. הבנה שעל בסיס הסכמה בין בני אדם שעניינם דומה אפשר להגיע לתוצאות בהן השלם גדול מסכום חלקיו.
תאריכים כמו צבעים הם קודים של שפה. בביטוי האחד במאי טמון קובץ של זיכרונות הקשורים למאבקים של דורות לעולם טוב יותר. אחד במאי הוא חירות ושוויון והקשר ההדדי בין השניים, הרי בלי האחד אין כל משמעות לאחר. השוויון ניתן לאדם רק כדי לממש את חירותו ולהגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית משוחרר מפחדים ומאבקים. ואילו חירות ללא שוויון היא חירותו של החזק בלבד.
התאריך המיוחד שמציינים היום ברחבי העולם הפך למנוף לשינוי מעמדי. אצלנו זהו מסע ארוך לתיקון מדינת ישראל, שהתנערה מסולידריות ומשוויון. מדובר במאבק של המעמד הלא-זכיין על כיבוש מדינתו מחדש מידי טייקוני הנדל"ן וסרסורי כוח-האדם. אם תסתכלו סביבכם בוודאי תראו גל חסר תקדים של התאגדויות במשק. יותר ויותר עובדים ועובדות מבקשים לקחת אחריות על גורלם ולחיות חופשיים מפחד. כך, באמצעות כוחו של הביחד, צמח לעובדים קול ונכנסה דמוקרטיזציה למערכת.
מאה השנים הבאות בציונות חייבות להיות בכיוון ההפוך לאמרתו של הזקן. לא מ"מעמד לעם", אלא מ"עם למעמד". הבסיס לכל שמאל הוא מאבק מעמדי ואין שמאל שהוא אינו סוציאליסטי. לא יכול להיות סוציאליזם שהוא לא שוחר שלום, ואין שוחר שלום שאינו מאמין בפתרון קונקרטי. נתראה בצעדה הערב, יחי האחד במאי.
חבר הכנסת אילן גילאון הוא יו"ר סיעת מרצ בכנסת, מוזמנים לעקוב אחריו בעמוד הפייסבוק שלו