את התוכנית הראשונה מצאתי ב-YouTube, לאחר ששמעתי עליה במהלך נסיעה למשלחת סטודנטים בניו יורק. משם, השלמתי את שלוש העונות ב-VOD של אתר mako והתחלתי לגלות את המגוון בחברה הישראלית: השוני בין השמאלנים לימנים, הדתיים לחילונים, הפרו-פלסטינים ומתנגדיהם.
גם הערבים צוחקים בקול גדול
מעולם לא חשבתי שאוכל לצפות בסדרה המשקפת את הבעיות הפנימיות שלנו בצורה קומית. החברה הערבית, באופן כללי, אינה מקבלת בקלות ביקורת הנוגעת לבעיות הפנימיות שלה. סייד קשוע מציג את אבו אמג'ד המנסה לכפות את רצונו על בנו אמג'ד ולהתערב ללא תקנה בחיי בנו. הוא מתייחס לבעיית יחסי האב-בן בחברה הערבית ובעיות אחרות באופן קומי, שגורם אפילו לנו הערבים לצחוק בקול גדול, אבל מאחורי אותו צחוק קיימת תחושה של רצון גדול לשינוי.
אמג'ד, להוט לאינטראקציה ולשוויון, מוצא עצמו לעיתים עומד מול ישראלים רבים שעדיין כלואים בתוך הסטריאוטיפים שבראשם ומתקשים להבין שהדור החדש הוא שונה. בסדרה ניתן להבחין לעיתים בחשש לא מבוסס בחברה הישראלית כלפי הערבים והפלסטינים ולהבין שהפערים בין היהודים והערבים מבוססים על דימויים שהשתרשו בעבר, אך מן הצד השני, אמג'ד כן מצליח ליצור קשר חברי אמיתי עם מאיר.
טלוויזיה במקום פוליטיקה
צפייה בשלוש העונות, הביאה אותי למסקנה שדווקא הטלוויזיה מסוגלת לשחק תפקיד חיובי בחינוך הציבור. וכשזה נוגע לחלומות ולאתגרים, המדיה והאומנות יכולים לעשות מה שהפוליטיקאים לא מסוגלים. כמה "אמג'אדים" יש באמת בחברה הפלסטינית? וכמה עוד "מאירים" קיימים, שמוכנים לחצות את מחסום חוסר האמון וחוסר הוודאות? למה אנחנו עדיין מפחדים להכיר אחד את השני ולהכיר זה בזה?
כדי לענות על השאלות הללו נצטרך כמובן לענות גם על שאלות אחרות כמו: מה הוביל לסטראוטיפים הקיימים בקרב שני הצדדים ולמה אנחנו לא מוכנים להכיר זה את זה? למה החברה הישראלית אינה מעוניינת ללמוד יותר על הפלסטינים וממשיכה להתעלם ממיקומה במזרח תיכון מלא בערבים ובמוסלמים? האם הסטראוטיפים הם שמונעים זאת מאיתנו או שזה פשוט נובע מפחד?