כעת אנחנו שוב בסבב המשא ומתן המי יודע כמה. כבר שכחנו את כל הסבבים הקודמים. היום, עשרים שנה אחרי, אל לנו לשכוח את המחיר ששילמנו על ניהול "תעשיית השלום". המחיר ששילמנו אחרי ועידת קמפ-דיוויד בתקופת אהוד ברק שעל כישלונה לא נוהגים בכלל להתווכח. הועידה הולידה את האינתיפאדה השנייה, גל טרור רצחני שגבה את חייהם של יותר מ-1,000 אזרחים ישראלים.
הטעות של אוסלו
המזרח התיכון כולו עובר טלטלה אדירה, שליטים נופלים, משטרים מתפוררים, מיליוני אזרחים נלחמים ברחובות, מלוב דרך מצרים, מסוריה דרך עיראק, כל האזור במצב שברירי ומסוכן. המדינה היחידה באזורנו שנשארה חזקה ויציבה היא מדינת ישראל. "אי של יציבות" או "וילה בג'ונגל", תבחרו את התיאור שאתם מתחברים אליו יותר, אבל זו המציאות.
העובדות לא מפריעות לראשי "תעשיית השלום", הם לא מתבלבלים לרגע וממשיכים לשעוט קדימה, לא נותנים לעובדות ולמציאות לעצור אותם. אלה עוצמים עיניים, אוטמים אוזניים ואף סוגרים את האף ולא לוקחים בחשבון את המציאות באזור. כיום אין הנהגה אחת ומוסכמת מטעם הפלסטינים. אבו מאזן לא שולט בעזה וחמאס לא בדיוק משתתף במשא ומתן.
עד היום "תעשיית השלום" רק ליבתה את ההסתה וגרמה לגלים של אלימות ושפיכות דמים. הגיע הזמן שכל אדריכלי אוסלו יודו בטעותם ובכישלונם. ההסכמים הביאו את הטרור לעורף ישראל. פעילות שנבלמה רק בזכות פעילות עיקשת, מתמשכת ונחרצת של כוחות הביטחון.
הטעות של אוסלו, ושל "תעשיית השלום" כולה, היא שעד שהפלסטינים לא יקבלו את העובדה שמדינת ישראל, המולדת של העם היהודי, כאן ושאנחנו כאן לנצח. עד שהם לא יכירו בזכותנו ובקיומנו לא יעזרו שום שיחות שלום חשאיות או גלויות, עקיפות או מרומזות, כי זה הצעד הראשון שהם חייבים לעשות כדי להיכנס לפני כל משא ומתן.
בעתיד, לאחר שמדינות האזור ישקטו ויתייצבו מעט, נוכל לשבת יחד עם מדינות האזור ולקדם פתרון אזורי שבבסיסו נשאף להחזיק במקסימום מהשטח ביהודה ושומרון, חיזוק ההתיישבות ושמירה על בטחון ישראל.
כדי לממש את החזון הזה צריך להשתחרר מאחיזתם של המומחים למזרח תיכון, חברי "תעשיית השלום", ולהביט למציאות ישר בעיניים.