מה לא רלוונטי? לא רלוונטי שאביהו מדינה יצא נגד גל"צ וגלגלצ תוך כדי שידור בגלי צה"ל. נכון, הוא יכול היה לבחור לעצמו במה אחרת, ולא להוקיע את גוף השידור שבו הוא מדבר באותו רגע - אבל זה מה שקרה ואולי דווקא החוצפה והאומץ להיכנס בשידור חי במי שמשדר אותו מעידים עד כמה העניין חשוב לו. לניב רסקין, לעורך שלו ולשאר האנשים בגל"צ מגיעה הצדעה על כך שאפשרו למדינה לדבר. לא כל תחנה הייתה מרשה שיכסחו אותה ככה אצלה בשידור חי.
מה עוד לא רלוונטי לעצם הדיון? לא רלוונטי שאביהו מדינה זועק את זעקת המוזיקה הזו כבר 30 שנה. לא רלוונטי שיצא לו שם של "מקופח סדרתי" או "מקופח מקצועי". אדרבה, כל הכבוד לו שהוא ממשיך עם העקרונות שלו והמחאה שלו גם אחרי 30 שנה. אגב, "תלמידיו" בתחום הזה - יוסי גיספן, יוני רועה ועוד "זועקים קבועים" גם הם עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
ברי סחרוף חייב לעשות מוזיקה מזרחית כי הוא יליד טורקיה?
אבל כל אלה הם רק הרקע. המהות היא שאביהו מדינה תובע כאן כמה תביעות תרבותיות בעלות משקל. הראשונה היא התביעה של השפה. מבחינתו אין דבר כזה "מזרחי" ו"ישראלי". כולם "ישראלים". מבחינת הזהות העדתית הוא צודק. מקובל לחשוב שלאותו "ישראלי" יש שיוך עדתי כללי (אשכנזי; ספרדי) ופרטני (לפי ארץ המוצא), אלא שבלא מעט מקרים אין הלימה בין זהותו העדתית של מוזיקאי או זמר לבין המוזיקה בה הוא בוחר. מ"להקות הקצב" הרוקיסטיות של שנות השבעים, שהיה בהן רוב לבני עדות המזרח וארצות הים התיכון, ועד לסחרוף, שטרית, חזן ואלמליח, פורטיס, מזרחי והרשימה עוד ארוכה של רוקיסטים בני אותן עדות. מהצד השני יש פחות דוגמאות, אבל ננסי ברנדס ועוזי חיטמן ז"ל בהחלט ייצגו את האשכנזים במוזיקה הלא אשכנזית. גם שרית חדד, עומר אדם, ג'ולייטה, רינת בר ומתן גלילוב, שהשורשים שלהם בקווקז או בגרוזיה - הם לא בדיוק "מזרחיים" במובן הקלאסי.
אלא שבצד השני של המתרס עומדים בערך כל היתר - הזמרים מכנים את עצמם כ"שייכים לז'אנר" ומשתמשים בביטוי "אצלנו בז'אנר", כלומר הם מרגישים נבדלים מזמרים אחרים, למרות שב-2013 ההבדלים הולכים ומיטשטשים, בעיקר אצל הכוכבים הגדולים שמחפשים כל הזמן דרכים לעשות "קרוס-אובר" וללכוד עוד קהלים. ואם כבר קהלים - הקהל של המוזיקה הזו גאה בה, גאה באהבתו אליה, ושמח להיות שייך לקבוצה שהיא בשנים האחרונות המצליחה ביותר. אדרבה, חובבי "מזרחית" שמחים לראות הישג ועוד הישג של "הז'אנר" (מילה שאגב גם מדינה השתמש בה).
התביעה השנייה, והמורכבת לא פחות שמציב אביהו מדינה, היא תביעה לדיון מחודש ועכשווי בשאלה הגדולה ביותר - מה היא, נכון לשנת 2013, תרבות ישראלית, מה הוא הקאנון התרבותי הישראלי, מי קובע מה נכלל בו ומי אמון על הטמעתו בציבור. האם השירים שכתב מדינה לזוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה (ולרבים אחרים) ואף ביצע בעצמו הם פחות ישראלים מהשירים שהלחין מתי כספי לעצמו, ליהודית רביץ ולאחרים? האם אהובה עוזרי פחות ישראלית מחוה אלברשטיין (שמבצעת שיר באלבום החדש של עוזרי)? האם נגינת הגיטרה החשמלית של אריס סאן ויהודה קיסר פחות ישראלית מזו של שלמה מזרחי וברי סחרוף? (סחרוף וקיסר הושפעו שניהם מסאן וממזרחי) ומה הופך את ליאור נרקיס לפחות (או יותר) ישראלי מאברהם טל? נדמה שבשנת 2013 התשובות לשאלות האלה הן ברורות. כמעט מובנות מאליהן. כולם ישראלים באותה מידה.
התרבות הישראלית לא מוכרעת בישיבת הפלייליסט
לכן, אביהו מדינה שוגה כשהוא יוצא נגד גלי צה"ל עצמה, שמחלקת התרבות שלה משדרת באותו השבוע גם מופע משיריו וגם מופע משירי אהוד מנור ז"ל. לשניהם מגיע, ושניהם מקבלים. ככה צריך. הבעיה האמיתית של מדינה נמצאת בגלגלצ, שם יעדיפו לשדר את אברהם טל ולא את ליאור נרקיס. כשמנגד מיד אפשר לטעון שאליקו כהן ב"לב המדינה" ישדר את נרקיס ולא את טל. האם העובדה ש"לב המדינה" היא תחנה פרטית וגלגלצ ממלכתית משנה משהו? האם ההבדל הוא לא רק סמנטי?
עם זאת אפשר לומר שלא הגיוני שזהות התרבות הישראלית תוכרע בכל שבוע מחדש בישיבת הפלייליסט של גלגלצ. והאמת היא שזה גם לא נכון, ונדמה לי שאנשי גלגלצ יהיו הראשונים להגיד שזה לא המצב ושזו ממש לא המטרה שלהם. דלית עופר, אור צלקובניק וחבריהם מיפו לא מכריעים את שאלת התרבות הישראלית, ברור שלא, מזמן כבר לא, ומי שיאמר כך ייתן בידיהם אחריות שהם ממש לא היו רוצים לקבל. ובאותה נשימה אפשר לומר שאם אביהו מדינה יטען שהפלייליסט של גלגלצ מכתיב את התרבות הישראלית - הרי שהוא מבקש את כבשת הרש, כי גלגלצ, כאמור, היא המעוז ה"אשכנזי" האחרון, המקום היחידי (כמעט) שבו עדיין המוזיקה הים-תיכונית היא רק ז'אנר אחד מתוך כמה ולא המיינסטרים המיידי.
הסיבה היא גם טעמם של העורכים, אבל בעיקר כיוון שהמנדט של גלגלצ הוא ליצור רדיו-מיינסטרים עבור הנהגים, עם אוריינטציה של קהל צעיר - תיכוניסטים, חיילים, סטודנטים ובוגרים עד גיל 35-40. מבחינתם לא משנה, לצורך העניין, אם הם משדרים את "Bed Of Roses" של בון ג'ובי או את "יום אחד תבקשי" של שיר לוי. זו בלדה מרגשת וזו בלדה מרגשת. העיקר שיהיה משהו יפה ברקע. גלגלצ עורכים החוצה את אביהו מדינה באותה מידה שהם עורכים החוצה את אריק סיני או אבי טולדנו. מבחינתם כולם לא מתאימים באותה מידה למטרות שלהם. אבל אף אחד לא "אשם" במצב הזה. כל אחד מבצע את תפקידו – גלגלצ ממלאת את תפקידה, והמקופחים מכל הכיוונים ממשיכים לשנוא אותה, כולל, אגב, מטאליסטים, אנשי טראנס, ג'אז, ומוזיקה אלטרנטיבית. וזה בסדר. זו דרכו של עולם.
אז מי קובע מה היא תרבות ישראלית בשנת 2013? מי אחראי על הקאנון התרבותי-מוזיקלי שלנו? והרי מדינה לא לבד. רק לפני שבוע תקף כאן קובי אריאלי את אלה שקבעו שרק משוררים "אשכנזים חילונים" יוטבעו על שטרות הכסף. ההגמוניה החילונית-אשכנזית-תל אביבית-גל"צית מותקפת, אפוא, לא רק מכיוון אחד. התשובה לשאלה הגדולה הזו היא שבחברה שסועה תרבותית כמו שלנו לכל פלג ראוי שיהיה את הקאנון שלו, והקאנון הכללי ראוי שיתחשב בכמה שיותר קאנונים, עד כמה שניתן. כאשר הפלגים מתערבבים ועולה יצירה שמחברת כמה מהם - למשל זו של עמיר בניון, או עידן רייכל - נוצר סביבה קונצנזוס נדיר, מקומם בקאנון מובטח, למרות שנקודת ההתחלה שלהם בדרך אליו היתה ממקום אחר ממה שהיינו רגילים לחשוב.
אז הרשו לי לי להציע פתרון קטן. פתרון שצריך להגיע משיתוף פעולה בין ארגוני היוצרים, התקשורת ונציגי ציבור (למשל – מנהלים של מועדוני מעריצים או פורומים של אמנים ברשת). המוזיקה הישראלית זקוקה ל"היכל תהילה", בית בשעריו יבואו אביהו מדינה ואהוד מנור ז"ל, אהובה עוזרי וחוה אלברשטיין, שלמה ארצי וחיים משה, להקת Salem ומייק ברנט ז"ל, אינפקד מאשרום ודוד ד'אור. מקום אחד, שירכז תחת כנפיו את חתני פרס ישראל למוזיקה לדורותיהם, את חתני פרס "כינור דוד", אקו"ם, זוכי פסטיבלי הזמר (כן, גם הפסטיבל המזרחי), את מנצחי מצעדי הפזמונים השנתיים, נציגינו לאירוויזיון ועוד ועוד, ומדי שנה יבואו בשעריו בעלי תהילה חדשים, מכל הז'אנרים. למישהו יש כמה עשרות מיליוני שקלים פנויים?