בימים האחרונים גועשת הרשת כמו שלא געשה כבר הרבה זמן. או בעצם, מאז הפעם האחרונה שהימין האשים את השמאל בהאשמה מופרכת אחרת. הפעם נתונות למתקפה חברות הכנסת יחימוביץ', גלאון, זנדברג ומיכאלי, על כך שלא הגיבו לאונס אכזרי שחמישה גברים אריתראים ביצעו באישה צעירה (יהודייה). המסר של הטור העוצמתי שכתבה גלית דיסטל אטבריאן ב- NRG הוא שחברות הכנסת מהשמאל הן צבועות כיוון שבשם הפוליטיקלי קורקט הן דואגות יותר לזכויותיהם של האריתראים מאשר לאלו של הנשים שהן מתיימרות להילחם למענן. הכותבת רומזת לנו שלחברות הכנסת הפמיניסטיות הללו אכפת מנשים רק בתוך המסגרת הפוליטית הנוחה להן. כך, לדבריה, הן כן היו יוצאות נגד גברים מתנחלים אנסים לשם הגנה על נשים אריתראיות שנאנסו. רמיזה נוספת לנוחות הפוליטית הזו כביכול היא בטענה שהאונס הוא רק סימפטום של החיים היומיומיים של הנשים בדרום תל אביב (רובן לא מצביעות שמאל), שנזנחו - ניחשתן נכון - על ידי חברות הכנסת מהשמאל.
אכן, יש בעיה קשה בדרום תל אביב, והנשים של דרום העיר אכן נזנחו. המצב שבו נשים מרגישות שהמרחב הציבורי אינו בטוח עבורן דורש טיפול דחוף ומיידי, ולא משנה לאיזו קבוצה שייכים הגברים שיוצרים את התחושה הזו. ואכן, המקום להפנות אליו את הביקורת הציבורית המוצדקת והדרישה לטיפול ולמעשים הוא הרשויות, שעד עכשיו התעלמו באופן כמעט גורף מהבעיה ואפשרו למצבם של תושבות ותושבי דרום תל אביב להידרדר.
סוגיית מבקשי המקלט בישראל תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי מתחילת העשור הזה. אך הפלא ופלא, למרות העובדה שהימין בראשות הליכוד ובראשותו הבלעדית של נתניהו הוא זה שמוביל את ממשלות ישראל מאז 2009, וזה לא נקף כמעט אצבע כדי להיטיב את מצב התושבים בדרום תל אביב, אין שום דרישה שהוא או הימין יגנו את האונס, שלא לדבר על לפעול כדי שמקרים כאלה לא יישנו. הכותבת מתעלמת גם מאחריותם של שרי הפנים בממשלות אלו - כולם אנשי ליכוד בשנים האחרונות - שלא עשו כמעט דבר כדי לייצר שינוי משמעותי. הם לא התוו מדיניות טיפול במבקשי המקלט ולא השקיעו תקציבים בתשתיות של דרום תל אביב. זאת, למעט הקמה של בית כלא ענק בדרום הארץ, שמעבר לשאלה המוסרית של הפעלתו לא מתקרב אפילו לסיפוק מענה כולל. הימין בראשותו של נתניהו הוא זה שהותיר עשרות אלפי פליטים בדרום תל אביב, יחד עם התושבים שממילא מתמודדים עם הזנחה. אז בתוך זה להתעסק ביכולת של נשים לצאת מהבית אחרי רדת החשיכה? הצחקתן אותם.
לפיכך עולה השאלה מדוע הדרישה מופנית לחברות הכנסת מהשמאל ולא לחברות הכנסת מהימין - או, שומו שמיים, לחברי הכנסת והשרים הגברים? הרי חברות הכנסת שהוזכרו, ועוד חברות כנסת נוספות מהשמאל כמו מיכל רוזין ועאידה תומא סולימאן, נאבקות במשך עשרות שנים על מקומן של נשים, ממגוון קבוצות אתניות, דתות ומעמדות. תמוה מאוד שהדרישה לגינוי עולה דווקא כלפי אלו שיש מאחוריהן עשייה ציבורית אדירה למען נשים.
הציפייה מחברות הכנסת מהשמאל להוכיח את עצמן ולהצדיק את עמדותיהן בכל פעם מחדש היא ניסיון להראות את אזלת היד האידיאולוגית כביכול של השמאל. אבל, היא למעשה ביטוי לאזלת היד האידיאולוגית של הימין. זאת, כיוון שהמצב הוא רע, והוא באמת רע בדרום תל אביב, והימין שבשלטון כבר כמה עשורים לא מצליח לספק פתרונות. הפתרון הקשה והראוי הוא לשנס מתניים, לשבת עם תושבות ותושבי דרום תל אביב, לשבת עם הפליטים, להשקיע תקציבים, לייצר תכניות, לבנות תשתיות וכך לייצר בטחון אישי וציבורי. הפתרון הקל הוא לצעוק "גינוי! גינוי!" כלפי הנשים משמאל - הנשים המעטות שכן עוסקות בשאלות של נשים - עד שהשיח הציבורי יעבור לנושא הבא. צודקת דסטיאל אטבריאן שדמעותיה של ילדה לא מצליחות להרטיב, אבל לא את הפוליטיקלי קורקט; הן לא מרטיבות את שלטון הימין.
אורי קידר הוא יו"ר צעירי מפלגת העבודה
נגה כהן היא בלוגרית וחברת מפלגת העבודה