לא נמעיט בתחושת הבגידה; אין ספק שמדובר בגילוי מערער יסודות שיוביל במקרים רבים לפרידה קשה שתכלול קרב משמורת מכוער. במקרים אחרים הגילוי יוביל לניסיון שיקום של מערכת היחסים, שלנצח תלווה בהבנה השקטה והמעציבה שהאדם הקרוב אליך ביותר כבר לא אוהב אותך כמו פעם. אבל אם יש משהו שיכול, אולי קצת, לנחם, זה שרוב הסיכויים הם שלבני הזוג שלכן לא באמת יצא משהו מהאתר. אתם מוזמנים לחזור לכתבת המגזין שלנו שבמסגרתה בילתה צליל אברהם שבוע שלם באשלי מדיסון וחזרה עם תובנה מערערת: אף אחד לא מזיין שם. אז זה עדיין מבאס, אבל ללא מין. בני הזוג שלכם אולי רצו לבגוד ואפילו עשו את הצעד הראשון בכיוון, אבל ברוב המקרים זה הסתכם כנראה בפלירטוט מגושם וכושל. כמובן שבמקרה הזה בן הזוג שלכם הוא לא רק בוגד אלא גם לוזר, אבל זאת כבר התמודדות מסוג שונה לגמרי.
לא ברור מה יעלה בסופו של האתר המדובר, שפריצה לשרתיו העלתה לרשת אין ספור כתובות של גברים נשואים שהחליטו לבגוד בנשותיהם באופן דיסקרטי שכולל הפקרת כתובת מייל ומספר כרטיס אשראי. ככל הנראה האתר יספוג פגיעה קשה, אולי אפילו ייסגר. אבל לפני שנצהל לאידם של לקוחות האתר, לא יהיה מסוכן להניח שלא מדובר במהלך שיחסל את תעשיית הניאופים כולה. כי בסופו של דבר מי שרוצה לבגוד, יבגוד. רוב הסיכויים שאשלי מדיסון, בהיותו סבך בירוקרטי מופרך, חסר תועלת ומכבה מינית, רק עיכב את המימוש, ועכשיו, בשביל לבגוד, גברים ונשים יצטרכו ליצור אינטרקציה עם בני אדם אמיתיים בעולם - אינטרקציה שכוללת את מקום העבודה או הלימודים או מועדון הקריאה או הנסיעה לחו"ל.
הבגידה תחזור לממדיה הרגילים והלא-הייטקיים בכלל שיתאפיינו - כך לפחות למדנו מ"מד מן" ומטורים בניינטיז של צבי לידסקי ב"לאישה" - בסימני ליפסטיק על הצווארון וניחוח עמום של מי קולון זולים. לא עוד סימון וי בשורת התקנון, או מתן שלוש הספרות בגב כרטיס האשראי, או שליחת תמונה אטרקטיבית של איבר מינך לזרה. סתם היכרות אנושית וכימיה וניצוץ. וזה מדכא; נפילתו של האתר עלולה להעלות את אחוז הבגידות, ולו בגלל שכל אלו שתמיד רצו לבגוד, פתאום יגלו שזה לא כזה מסובך.