בימים האחרונים אנו עדים ועדות לדיונים סביב בלון הפין המנופח שהונף באחת מההפגנות נגד ראש הממשלה כשעליו הכיתוב "בואי שרהל'ה הולכים", ואשר כוון נגד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. כאישה, כאמא וכמנכ"לית עמותת "רוח נשית", הפועלת למיגור האלימות על כל סוגיה – הזדעזעתי. איך יכול להיות שכה רבים מאיתנו נותרו אילמים נוכח השימוש באמצעי כל כך בוטה במהלך הפגנה ובמרחב הציבורי?
כמה חברות כנסת ושרות מהליכוד מתחו ביקורת על הפגיעה באשת ראש הממשלה. אליי הגיעה גם פנייה ישירה מח"כ אסנת מארק שביקשה מארגוני הנשים להצטרף לקריאתה נגד תופעת הבלונים הפאלים בהפגנות. ואני ניסיתי להבין איך, מתי ומדוע הפך מיצג מיזוגני עוין ומזלזל לשאלה של ימין נגד שמאל. איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים שתקו לנוכח אקט ציבורי ששם אותנו - הנשים - על המוקד, נחותות ו''ראויות'' לפגיעה המינית, בתוך קהל מפגינים שביקש להגן על הדמוקרטיה.
הטוענים שאין סיבה להגיב לקריאה הזו לגנות הסבירו כי מדובר בחופש הביטוי, שראש הממשלה בכבודו ובעצמו נוהג לעודד אלימות והסתה, ומלין עליה רק כשזו מופנית כלפי זוגתו, דמות ציבורית שמעולם לא גינתה בפומבי גילויי אלימות או פגיעה מגדרית. אז למה היא מצפה לתמיכה כשהיא זאת שנפגעת? מה גם שבסביבתה המאוד קרובה, מסתופפים אנשים שפגעו בנשים, כולל פגיעות מיניות, ולמרות זאת היא חיה איתם בשלום.
עוד בנושא: "נתניהו לא היה מודאג מאיומים מיניים עד שהם הגיעו לאשתו"
אלא ששרה נתניהו אינה העניין. כמי שנפגשת מדי יום עם נפגעות אלימות, אני סבורה שכדאי להעמיד את כולנו על הטעויות האינהרנטיות ועל חוסר ההבנה הבסיסי בשיח. פין ענק המתנוסס בהפגנה קבל עם ועולם, לא מייצג חופש ביטוי אלא חופש ביזוי. למרות הנטייה של רבים ורבות מאיתנו לקטלג כל סוגייה לימין או לשמאל, כולנו היינו צריכים להתקומם לנוכח הפגיעה המינית הישירה שנדחפה לפרצוף שלנו, לסלון שלנו ולעיני הילדים שלנו. אם אותו פין היה מגיח לנגד עיני ילדינו בגינה הציבורית כולנו היינו זועקים. אבל בזירה הפוליטית, ובמיוחד כשמדובר בנשים, ולא משנה באיזה סטטוס הן - הכל מותר.
השתיקה הרועמת של גברים, נשים, אנשי ציבור ומשפיענים היא שתיקה שמסמלת תרבות שלמה שמוכנה לקבל ולהכיל אלימות מינית בכיכר העיר, ולא משנה מי הנמענת שלה. העובדה שאנחנו פחות רגישים ואפילו אדישים כשמדובר באשת ראש הממשלה (גם אם אנחנו בטוחים שזעקתה היא מניפולציה אחת גדולה), היא תעודת עניות לכולנו. ההתבדחות על חשבונה והזלזול, רק מחלחלים לילדים ולנוער. מספיק בלון מתנפח אחד כדי לפוצץ בבת אחת את כל הערכים שאנחנו מבקשות להנחיל לדורות הבאים.
החברה הישראלית, מסתבר, נמצאת בתוך דיאלוג אלים מתמשך ומבעית. כשהמפגינים, המדינה והמשטרה מאפשרים לתרבות האונס הזו להתקיים בלי שאף אחד מתערב או עוצר אותה, זו קריאת אזהרה בראש ובראשונה עבור ממשלת ישראל. מן הראוי שכל אחד ואחת מהשרים והשרות ייקח אחריות אישית וחברתית להפסקת האלימות, במקום לצפות (רק) מארגוני הנשים לגנות אותה.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ומנכ"לית עמותת "רוח נשית – עצמאות כלכלית לנשים נפגעות אלימות"