ומה אם ג'ונתן פולארד הוא לא גיבור ישראל?

"מועד שחרורו של ג'ונתן פולארד, גלוי וידוע זה שנים, נקבע במשרד המשפטים האמריקאי ל-21 בנובמבר 2015, בדיוק 30 שנה לאחר יומו האחרון כאדם חופשי, בפתח שגרירות ישראל בוושינגטון".

המשפט הזה לא נכתב בעיתונות שלשום, עם היוודע דבר שחרורו הקרוב של המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד מהכלא האמריקאי. העיתונאי אמיר אורן מ"הארץ" כתב אותו כבר בדצמבר 2013. מועד השחרור הצפוי היה, ובכן, צפוי. בבשורה שהגיעה מצפון קרוליינה לא הייתה, למעשה, כל בשורה. החדשות היו אין-חדשות: ועדת השחרורים לא התנגדה לשחרור, ולפיכך פולארד ישתחרר במועד הנקוב.

ובכל זאת, אחרי שלושה עשורים שבהם מפומפם הציבור הישראלי בתקוות שווא מנותקות מהמציאות לשחרור מוקדם של פולארד, קשה להאשים את אותו ציבור (ואת התקשורת המזינה אותו) בהתלהבות-יתר. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן פוליטיקאים מנפחים ציפיות ואנחנו חיים עם שבריהן, אין פלא שאפילו הסיום הסביר ביותר של הפרשה – שחרור האסיר במועד המתוכנן – מתקבל בתשואות.

ידיעה צפויה או לא – הפוליטיקאים הישראלים לא היססו לעשות סיבוב פטריוטי-פופוליסטי אחרון על פולארד. דני דנון בישר כי הוא "שמח ונרגש", איילת שקד דיווחה על "שמחה עצומה", אורי אריאל בירך "שהחיינו וקיימנו". נפתלי בנט כמובן אימץ את פולארד כאח. יאיר לפיד שם לו את "יונתן, סע הביתה" ביוטיוב. יולי אדלשטיין הזכיר מי היה השר הראשון שביקר את פולארד בכלא (נחשו).

בנימין נתניהו, כהרגלו, התעלה על כולם. הוא הזכיר ש"לאורך תקופת מאסרו הקפדתי להעלות את נושא שחרורו". העובדה שקפדנותו של נתניהו לא סייעה במאומה לשחרור מוקדם של פולארד, ושבסופו של דבר המרגל משתחרר מכוח החוק האמריקאי ותו לא, לא ממש הפריעה לנתניהו לחגוג את השחרור כאילו הוא פרץ את חומות כלא באטנר ונשא את פולארד על גבו החוצה משם. מעניין שאת הכישלון שלו בטירפוד הסכם הגרעין עם איראן חרף קפדנותו הוא לא טורח לציין לעולם.

החגיגה הפוליטית הזאת, שאפשר למצוא לה הדים גם בחלקים מסוימים בציבור, מביכה לא רק משום שהיא חוגגת ברוב פאתוס ואזכורים תנ"כיים מגוחכים ידיעה שהייתה צפויה. היא מביכה בעיקר משום שהיא הופכת את פולארד לגיבור ישראל. ועל עובדת היותו של פולארד גיבור ישראל צריך להתנוסס סימן שאלה גדול.

מרגל להשכיר

פולארד שימש בתחילת שנות ה-80 כאיש מודיעין בצי האמריקאי. ב-1984 פנה אל קצין חיל האוויר אביאם סלע והציע לו את שירותיו כמרגל. ישראל נענתה להצעתו, ובמסגרת תפקידו העביר פולארד מאות אלפי מסמכים מסווגים. כעבור כשנה הוא נתפס, הועמד לדין, הורשע ונידון למאסר עולם.

אלו הפרטים המדוברים בפרשת פולארד. מהסיפור הזה עולה דיוקנו של יהודי אמריקאי שהחליט לסייע למדינת ישראל תוך סיכון חייו, ושילם על כך מחיר כבד (גם אשתו אן – לימים גרושתו – נעצרה ונאסרה). אלא שיש לפרשת פולארד פנים נוספות, ובהן ממעטת הציבוריות הישראלית לעסוק.

פולארד הורשע במסגרת עסקת טיעון: הוא הודה בריגול, ובתמורה ביקשה התביעה להטיל עליו 20 שנות מאסר (עונש שעל פי רפי איתן היה אמור להסתיים אחרי עשר שנים לפי סיכום בין ישראל לארה"ב, ושהוחמר לבסוף על ידי בית המשפט למאסר עולם). נוכח עסקת הטיעון לא נדונו במשפט כל ספיחיה של פרשת פולארד, והתביעה נמנעה מלהאשים אותו בסעיפים נוספים (בין השאר היה אמור פולארד להיות מואשם בעבירות סמים ובעבירות מס). העובדה הזו מנעה מאתנו את בירורם של כמה מהפרטים שהתגלו עם השנים.

ב-1998 פירסמו ארבעה אדמירלים לשעבר בצי האמריקאי שעמדו בראש המודיעין מאמר ב"וושינגטון פוסט" ובו טענו כי עסקת הטיעון מנעה מהציבור האמריקאי לדעת שפולארד "הציע מידע מסווג לשלוש מדינות אחרות לפני שעבד עם הישראלים ושהוא הציע את שירותיו למדינה רביעית בזמן שריגל עבור ישראל. הציבור האמריקאי גם לא ידע שהוא קיבל כסף רב עבור שירותיו". ב-1999 פירסם פורטר גוס, פוליטיקאי רפובליקני וראש ה-CIA לשעבר, מאמר ב"וושינגטון טיימס" ובו חזר על הטענה שפולארד הציע את המידע למדינות אחרות לפני שפנה לישראל: "שתיים מהמדינות הן מדינות נוצריות, אחת בודהיסטית ואחת מוסלמית". במאמרו "הבוגד" שפורסם בניו יורקר באותה שנה טען העיתונאי סימור הרש כי פולארד ניסה לתווך לפני מאסרו בעסקות נשק עם דרום אפריקה, ארגנטינה וטייוואן, וסיפר ש"חוקרי FBI קבעו שבסתיו 1985 פולארד התייעץ עם שלושה פקיסטנים ואיראני" במסגרת ניסיונותיו לערוך את העסקות. הרש ציין כי "לפי בכירים בקהיליית המודיעין האמריקאית טענתו של פולארד כי פעל רק ממניעים אידיאליסטיים (...) הייתה שקרית ונועדה להסתיר את העובדה שהוא החל לרגל מתוך תאוות בצע כרונית" (זה המקום לציין כי פרטים אחרים שפירסם הרש, בנוגע למסמכים שהעביר פולארד לברית המועצות, התגלו ככוזבים).

הטענות הללו קיבלו חיזוק לפני ארבע שנים, כשלידיה ג'ייצ'ורק, שהיתה סוכנת ה-FBI שטיפלה בפרשת פולארד, סיפרה כי פולארד הודה בפניה שהציע את שירותיו למדינה ידידותית אחרת לפני שפנה לישראל. איש משרד המשפטים האמריקאי ג'ון מרטין סיפר כי מדובר באוסטרליה. ג'ייצ'ורק סיפרה גם כי פולארד העביר מידע מסווג לדרום אפריקה ארבע שנים לפני שהחל לרגל עבור ישראל – מידע אותו אישר גם איש סוכנות החקירות של הצי רונלד אוליב, שסיפר גם כי פולארד גנב מסמכים על שגרירות סין בוושינגטון לתועלתו האישית – כדי לסייע לחברת יחסי הציבור של רעייתו אן.

אלו רק חלק מהפרטים הפחות מדוברים בפרשה. פרטים אחרים מטילים ספק, למשל, בהנחה שפולארד העביר רק מידע מסווג הנוגע לישראל ("הרבה ממה שהוא לקח לא היה קשור בכלל למדינות ערב או לביטחון ישראל", אמר מפקדו לשעבר תומאס ברוקס לאתר "פוריין פוליסי" בשנה שעברה). יתכן (גם אם לא ממש סביר) שכל הפרטים הללו – כולם – לא מדויקים. יתכן שמדובר בהשמצות מפי מי שרוצה ברעתו של פולארד. יתכן שפולארד, כפי שהוא טוען, פעל אך רק ממניעים ציוניים ומתוך דאגה לביטחונה של מדינת ישראל. אבל לכל הפחות, העובדות הללו מציירות תמונה מורכבת יותר של האיש שריגל עבור ישראל וכעת נישא על כפיים – לפחות בעמודי הפייסבוק של כמה מהפוליטיקאים הישראלים – כגיבור האומה.

נפש יהודי

העובדה שפולארד הוא יהודי בוודאי לא הזיקה לתהליך המואץ של הפיכתו משכיר חרב בעולם הריגול לגרסה הטקסנית של אלי כהן. נדמה שפולארד עצמו הבין זאת במהלך שהותו בכלא, אז חזר בתשובה, נישא לאסתר היהודייה, והחל לכנות עצמו "יהונתן" בעצת רב. היהדות הפכה לקלף מרכזי בקו ההגנה החדש של פולארד. "הוא טעון ברעיון שהוא קורבן של אנטישמיות", כתב העיתונאי פיטר פרל ב"וושינגטון פוסט" ב-1998 מפי חבריו של פולארד. אשתו השנייה אסתר חיזקה את הקו החדש ואמרה בראיון כי "זה נושא שנוגע לכל יהודי (...) אנחנו כותבים עמוד בהיסטוריה היהודית". יתכן שפולארד, כמו אסירים רבים לפניו, גילה את הדת בבית הסוהר. אבל יתכן גם שהוא לא גילה את היהדות, אלא את הדרך החוצה; שזו הייתה החלטה מושכלת שסללה לו את הדרך לליבם של הישראלים ונבחרי הציבור שלהם.

ואם אפשר עוד להתווכח על השאלה האם פולארד ניצל את ישראל, הרי ברור שיש בישראל מי שניצל את פולארד (ואני לא מתכוון לתרגיל הפוליטי של נתניהו מ-2014 שבו סינדל את נפתלי בנט באמצעות עסקת השחרור של פולארד תמורת שחרור מחבלים פלסטינים - עסקה שלא התממשה לבסוף). פוליטיקאים ישראלים הפכו את פולארד לסמל, ואת כלא באטנר – למוקד עלייה לרגל. הם נאבקו פומבית למען שחרורו של פולארד במטרה להפגין ערכים חיוביים של סולידריות, ערבות הדדית ומחויבות למי שפעל למען המדינה. אבל מרוב התלהבות – ואולי יש לומר, מרוב פופוליזם – הם הפכו את פולארד מסוכן שפעל עבור המדינה מאינטרסים אישיים (ולגיטימיים) לגיבור ששם את נפשו בכפו למען ביטחון ישראל מתוך ציונות וערכים נעלים. האמת, כאמור, קצת יותר מורכבת.

מדינה צריכה להפגין מחויבות גבוהה (אם כי לא מוחלטת) כלפי אנשים שפועלים בשמה ולמענה. היא מחויבת לאותם אנשים בין אם הם עושים זאת מתוך אידיאלים ובין אם מטעמים אינטרסנטיים. השמחה על שחרורו של פולארד, אם כך, מובנת ומוצדקת, אך היא לא מצדיקה את הפיכתו לגיבור ישראל. עם שחרורו הקרוב של פולארד, ניתנת לנו ההזדמנות להפסיק להתנהג כדורשי טובתו העיוורים, ולהתחיל לפשפש בציציות שתפר לעצמו בזמן ששהה בכלא. יום שבו מרגל ישראלי משוחרר מהכלא הוא יום משמח, אבל לא כל אדם שפעל למען המדינה צריך להפוך אוטומטית לגיבור לאומי. מוטב שלא נבלבל בין מי שמשרת את צרכינו לבין מי שמקריב עצמו למעננו. לא כל מרגל ישראלי הוא אלי כהן.

מהמטה לשחרור פולארד נמסר בתגובה: "חבל שהכותב בחר לצטט השמצות חסרות בסיס שמפיציהן כבר נתפסו שוב ושוב בשקר וזאת אף מבלי לברר ולבקש תגובה. בלתי נתפס שניתן להשמיץ כך אדם כשגם הכותב עצמו מודה בשורה מובלעת באמצע המאמר ש'יתכן שכל הפרטים לא מדויקים'. יונתן סיים לרצות עונש בלתי נתפס של 30 שנה וכל רצונו הוא לשקם את השנים שנותרו מחייו יחד עם רעייתו, אין שום סיבה שייאלץ לסבול גם השמצות".