אני תושבת אילת כבר 23 שנה. לפני ארבעה חודשים עברנו לגור בבאר אורה, ישוב קהילתי מצפון לאילת. כמו כל עם ישראל, אני רגילה לשמוע על הפיגועים ואירועי הטרור הרבים שיש לנו במדינה. אבל מהנקודה הדרומית והשקטה שלנו הכל נראה רחוק. אני צופה בחדשות, מזדהה כמו כל העם, אך תמיד מרגישה רחוקה, מנותקת וגם... בטוחה.
אבל היום לראשונה חוויתי את אירועי הטרור מקרוב. בשעה 12 עוד הייתי באילת, כששמעתי ברדיו המקומי, "קול הים האדום", על הפיגוע במחסום העליון. ילדיי התקשרו וביקשו שאבוא הביתה. החלטתי לעצור מיד את ענייני העבודה שיש לי ולנסוע, במחשבה שבבית אני ארגיש בטוחה יותר. אבל עשר דקות אחרי שנכנסתי ליישוב כבר התחילו דיווחים בטלוויזיה - המחבלים נמצאים באזור באר אורה, ומתקיים מרדף של כוחות הביטחון אחריהם. אמאלה! אני במרכז האירועים!
מיד הגפתי תריסים, סגרתי חלונות ודלתות ונכנסתי לממ"ד עם הבנות, בנות 8 ו-13. ילד נוסף, בן 11, היה באותו זמן באילת, בגלישת רוח, וכנראה אפילו לא ידע בכלל שמשהו כזה קורה. שלחתי מישהו מהחברים לבדוק שהכל שם בסדר. הדלקתי טלוויזיה, חיבקתי את הבנות והרגשתי איך חרדה גדולה תוקפת אותי. כולם כבר שמעו שבאר אורה בחדשות, והטלפון לא מפסיק לצלצל.
גם אחרי שאמרו לנו שהכל נרגע כאן, הבנות לא מוכנות לזוז בבית בלעדיי. הן צפו יחד איתי בחדשות ובדיווחים, כך שלא הייתי ממש צריכה להסביר להן מה קורה. הקטנה בכתה המון, היא עדיין אוחזת בידי והולכת איתי לכל מקום, וקשה להאשים אותה. ואילו הגדולה אמרה שהיא מעדיפה לגור בצפון. מבינים את האבסורד?
בתור תושבים של יישוב קטן, הכביש הזה הוא חלק מחיינו - אנו נוסעים בו לאילת ובחזרה כל יום, יום ולפעמים פעמיים ביום. אבל מתברר שאין שום מקום שקט ובטוח בארצנו הקטנה, ושהמרצחים יכולים להגיע לכל מקום. השקט בעיר הדרומית והמנותקת הופר.
סימון מרקמן
באר אורה