נתוני דוח העוני האלטרנטיבי שפורסם השבוע היו צריכים לטלטל פה את כולם: יש כמעט מיליון ילדים רעבים בישראל. זה לא משנה אם הם חרדים, ערבים או סתם יהודים, וזה לא משנה איך סופרים אותם. אלה ילדים שלא מתעסקים בלימודים, בחוגים או בפעילויות חברתיות, אלא בשאלה הנוקבת מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלהם. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול הנתון הזה, כי הוא משפיע באופן ישיר וכואב על כל החברה שבה אנחנו חיים. גם על אנשים שאינם הורים, וגם על אנשים שבביתם גדלים ילדים שבעים. ובכל זאת - רובנו נותרנו אדישים.
בעוד חודש יש בחירות לכנסת. לכאורה, יש פה הזדמנות מצוינת לכל אחת מהמפלגות לצאת ולהסביר לכל המצביעים המתלבטים איך דווקא התכנית החכמה שלה לניהול המדינה תפתור את הבעיה האיומה הזאת. אבל אם הפוליטיקאים משתמשים בנתון הזה לאיזושהי מטרה, זה רק להתנגחויות אישיות. על השאלות הכי בוערות לאף אחד מהם אין תשובות אמיתיות.
איפה התקשורת?
לכל תקציב יש מחיר, ולכל מהלך יש השלכות. הדבר העצוב ביותר במערכת הבחירות המרתקת הזאת, הוא שאף אחד מהפוליטיקאים לא ישב על תכנית מדוקדקת שלוקחת בחשבון את כל הפרמטרים של מדינתנו המורכבת, כדי למצוא פתרון שבאמת יכול לעבוד. למה? אולי בגלל שאין להם זמן.
הפוליטיקאים במירוץ אחרי הקמפיינים הכי טובים ואחרי ראיונות דרמטיים והצהרות שיעשו כותרות. התוצאה היא שאף אחד מהם לא באמת יודע איך המדינה המורכבת הזאת צריכה להתנהל. גרוע מזה - אף אחד מאיתנו כבר לא ממש שואל.
לכאורה, אפשר היה לצפות שהתקשורת תהיה עסוקה כל הזמן בהשוואות ברורות בין התכניות המקצועיות של המפלגות. שתשאל, שתתעקש על מספרים מדויקים, שתערוך טבלאות, שתדרוש תשובות ענייניות וברורות.
אנחנו רוצים ללמוד מהאמריקנים? אמנם יש להם הרבה בעיות, אבל הם לפחות מכבדים את המערכת הפוליטית שלהם. זה לא מתבטא רק בקריאות מתריסות אחד לשני לבוא לעימותים. זה מתבטא בהכנת תכניות, וכן - גם בהתעקשות של העיתונאים להבין את המספרים. אצלנו נדמה שיש בעיקר היגררות לסנסציות, ולא נשאר זמן לשאלות רציניות.
כרגע, הציבור מיואש ורוב הסיכויים שבקלפי פשוט יהמר על הסיסמה שהכי תמצא חן בעיניו. אבל אם זכות הציבור לדעת משהו, זה איך לאחר ה-22 בינואר יתנהלו פה העניינים. זו ממש לא דרישה מוגזמת - להבין מה, לעזאזל, הפוליטיקאים באמת מציעים.