אך עם על הכבוד ללפיד, ראוי להתחיל בכל זאת עם בנימין נתניהו שקיבל מארתור פינקלשטיין הבטחה ל-45 מנדטים לפחות כשהחליט על איחוד עם ליברמן וקיבל בין 9 ל-11 מנדטים פחות מסך המנדטים שבהן מחזיקות שתי המפלגות בנפרד. הסיבות להתרסקותה של הליכוד-ביתנו רבות: החל מחוסר האמון היחסי שהביע הציבור בבנימין נתניהו, דרך כתב האישום נגד ליברמן, המסים הגואים, מחירי הדיור ועצם העובדה שחלק לא מבוטל ממצביעי ישראל-ביתנו פשוט לא ראו את עצמם מצביעים לרשימה המאוחדת. ניתן לומר כי פערי המנטליות והתרבות בין שני הקהלים נתנו את אותותיהם.
בשם האב
לא מספיק להגיד שלפיד הוא ההפתעה הגדולה ביותר של הבחירות הללו – צריך גם להסביר למה. מבחינה תודעתית הצליח למתג את עצמו יאיר לפיד בתודעת המצביעים כמי שמתעתד לייצג את מעמד הביניים ולקדם את הטיפול במצוקותיו. אותו מעמד ביניים שהצביע בעבר למפלגות כמו "שינוי" (בהנהגתו של אביו של יאיר, טומי לפיד ז"ל) ו"קדימה", חיפש מפלגה שתקלוט אותו ומצא אותה בדמותה של "יש עתיד".
במובן הזה אגב חשוב לזכור כי במידה ויאיר לפיד ירצה להימנע מגורל דומה לזה שפקד את שינוי וקדימה אשר ירדו לתהום הנשייה זמן קצר יחסית אחרי שהוקמו – יהיה עליו להקפיד עד כמה שניתן על קידום האינטרסים שבשמם הוא הקים את מפלגתו. עכשיו, כאשר הוא מגיע מעמדה של כוח – יהיה לו הרבה יותר קל לעשות את זה – אם רק ירצה בכך. לשם כך למשל, קידום נושא השוויון בנטל, שינוי שיטת הממשל והורדת מחירי הדיור חייבים לכל הפחות להיות חלק פורמלי מקווי היסוד של הממשלה.
את הנסיקה של לפיד בשבועות האחרונים אשר הגיעה אחרי שבועות ארוכים של קיפאון ניתן לייחס בין היתר במידה לא מבוטלת לעובדה שהציבור לא סלח לציפי לבני שנתפסה כמי שיזמה את הספין לאיחוד מפלגות גוש השמאל-מרכז. החזית שיצרו יחימוביץ' ולפיד נגד לבני גרמו לה לאבד גובה ולאבד למעשה 75% מהמנדטים שהיא הביאה בפעם הקודמת לקדימה.
מפלגת השמאל היחידה הכפילה את כוחה
בנוסף למחנה לפיד, גם במרצ פתחו אמש את השמפניות לאחר ששודרגו מ-3 מנדטים בכנסת הנוכחית ל-6 בכנסת הבאה. אפשר לחלוק על מרצ ואפשר לקבל את דרכה אבל צריך גם להצדיע להם על המשנה העקבית שאותה הם מציגים פעם אחר פעם. לא מן הנמנע הוא שרבים מהמצביעים המסורתיים של מפלגת העבודה אשר נבהלו משלי יחימוביץ' אשר טרחה להבהיר חדשות לבקרים כי מפלגתה מעולם לא הייתה מפלגת שמאל – מצאו מפלט בבית הירוק של זהבה גלאון.
בשורת המאוכזבים נוכל למצוא כמובן את שלי יחימוביץ' ונפתלי בנט שקיבלו כמות מנדטים פחותה מזו שציפו לה. יחימוביץ' הפכה למנהיגת המפלגה השלישית בגודלה – עמיר פרץ ועמרם מצנע הודחו כשהביאו יותר מנדטים. סביר להניח שתוך שנה מהיום היא תנהל שוב קרב משמעותי על חייה הפוליטיים.
לקראת סופו של קמפיין הבחירות הכריזה שלי יחימוביץ' על כך שאין בכוונתה לשבת בקואליציה אחת עם בנימין נתניהו. כתבתי כבר אז שמדובר בטעות אסטרטגית ואני חוזר על כך גם היום שכן דווקא בחלוקת הכוחות שנוצרה יכולה שלי למחול על כבודה ולהיכנס לממשלה רחבה עם נתניהו, לפיד ובנט. ההצהרה המוקדמת שלה והעובדה כי לא תרצה להצטייר כמי שמפרה את הבטחותיה לציבור הבוחרים יקשו עליה לעשות כן. לפיד מנגד, לא מיהר לצאת בהצהרות דומות – וקצר אמש את הפירות.
על אף החיוכים שנרשמו במטה "הבית היהודי" עם הצפייה במדגמים, אין כל ספק שבמפלגתו של נפתלי בנט מאוכזבים קמעה מהירידה ל-11 מנדטים (לפי המדגמים) לאחר שכל הסקרים האחרונים העמידו אותם על ארבעה עשר מנדטים לערך. את הפער הזה יש לבחון בפרספקטיבה מאוד ברורה – מדובר קודם כל ולפני הכל בפועל יוצא של הקמפיין שניהלו כמעט כל הרשימות נגד הרשימה של בנט אשר תויגה כקיצונית - ובמובן הזה ההישג האישי שלו מרשים – עבורו בנט עצמו מדובר בצעד ראשון בדרך אל ההתמודדות המשמעותית יותר על ראשות הממשלה.
כעת, עומדת לפני בנימין נתניהו ויאיר לפיד מלאכת הרכבת הקואליציה – על הפרק מספר אפשרויות: בין היתר ניתן למנות את ממשלת נתניהו-לפיד-בנט (62 חברים), ממשלת נתניהו-לפיד-ש"ס ובנט (74), ממשלת נתניהו-לפיד-בנט ולבני (69) ואפילו ממשלה רחבה מאוד שתכלול את נתניהו-לפיד בנט ויחימוביץ' שתעניק לו 78 חברים.
נכון לרגע כתיבת הדברים טרם ברור כיצד ייראו תוצאות האמת אך מה שברור הוא שהתוצאות העניקו לנתניהו את האפשרות לשנות כיוון ולהרכיב קואליציה בלי ש"ס ובלי יהדות התורה. רק ימים יגידו אם זה מה שיקרה אבל מה שבטוח הוא שכישורי המשא ומתן של אריה דרעי, אשר לא הצליח להוביל את מפלגתו ליעד חמישה עשר המנדטים הנכסף – יעבדו שעות נוספות.