זו הידיעה שלא תקראו באף עיתון מחר בבוקר. בעיקר משום שעורכי עיתונים לא אוהבים ידיעות על "כמעט". תנו להם דם, סיפור אהבה שנקטע או מוות טרגי והם ימרחו לכם בכיף שער וכפולה פנימית על המקרה. אנחנו לא שומעים על הכמעט תאונה, איש לא עוצר עבור רק מה שיכול היה להיות אסון. משום כך לא יכתבו על גיא מתל אביב. בחור בן 38 שכמעט ולא חזר הביתה אחרי טיול ראפטינג קצר של פחות מקילומטר במזרח הרחוק.
האצבעות שלי ושל זוגתי, כתבו כבר הרבה כתבות על אירועים כאלה שלא נגמרו ב"כמעט". בזמן אחר, במקום אחר, האצבעות האלה יכלו לכתוב על התקרית שקרתה לגיא, ילד טוב תל אביב שהצליח בתחום הנדל"ן. במקום זאת הן היו עסוקות בלנסות לשלות אותו מהמים. בו זמנית העיניים שראו כבר אלמנות בוכות ואימהות נזכרות בכאב, חיפשו סימן חיים במים במשך שניות רבות שנגררו לנצח מורט עצבים שנגדע רק כשראשו של גיא צץ בבהלה מעל לפני המים. עוד כשהיה במים, שנתפס והועלה לסירה ניסה להרגיע אותנו, את אשתו ובעיקר את עצמו. אך בעוד פיו זעק ברעד "אני בסדר", גופו הפצוע לחש עזרו לי ובמהרה.
זוגתי ואני הכרנו את גיא ואשתו רחלי רק יממה קודם לכן. צמד בני אדם מקסימים, כל אחד בדרכו שנדמה שנפגשו במקרה והחליטו ביחד לצלול האחד אל תוך לבה של השנייה וההפך, ללא פשרות ועם מלא תשוקה. זוג תל אביבים שיודעים כיצד לבעוט בחיים בחיוך בכדי שבכל יום מחדש הם יחזירו להם תקווה. הוא מכביסט, היא אדומה, הוא איש נדל״ן עם חלומות בגובה העננים והיא מכווצת את כל האמביציה שלה אל תוך מספרים כרואת חשבון.
במרחק הזמן שנשוב איש איש לביתו סיפור הכמעט אסון של גיא יקבל נופח אחר, מעט הירואי, ייתכן ופופוליסטי ואולי יהפוך לקוריוז של ליל שישי. לכן, חשוב לכתוב את המילים הללו כאן ועכשיו, רגע אחרי שהוא ואנחנו חמקנו מידי גורל האסון. בכדי שאלו שיבואו לטיולים קלים בחו״ל יידעו שהסכנות אורבות לנו לעיתים בצמתים הכי שמחים של הנפש.
הרי זו הייתה הפלגה שקטה בסך הכול, חמישה ישראלים על סירת גומי ומדריך מקומי וצעיר. היו זרמים יותר גדולים מאלו שהפילו את גיא למים, היו בו סיבובים מסוכנים יותר ולרגע לא באמת חששנו שדבר מה יקרה. בטח לא במפל הקטן ההוא שהמים שצפו דרכו באלגנטיות.
זה קרה בערך במחצית הדרך, מפגש עם סלע מצד ימין גרר את הסירה שמאלה והעלה את צידה השמאלי למעלה. גיא שישב יחד עם חבר נוסף למסע מקדימה עף למעלה בדיוק כמונו, אלא שבדרך חזרה נפל הפוך אל תוך הנהר, כפוף לאחור, עם פה פעור וגוף מכווץ שמחכה לנורא מכל. ישבתי מאחוריו ומיד ראיתי איך הוא מאבד שיווי משקל, ניסיתי לתפוס באצבעותיי בחגורת ההצלה שלו, אך הוא היה כבר באוויר בדרכו למפגש עם המים ועם סלע שפגע בגבו ובראשו.
קשה לתאר כיצד מרגיש רגע של חוסר אונים מלווה בחשש לעצמך. איך בד ובד אתה מוצא את הכוחות לא לאבד שיווי משקל ועדיין לנסות לזרוק למים משוט בכדי שהוא יתפוס את הקצה השני, רק בכדי לגלות שאין שם כף יד נוספת שנאחזת אלא רק שממת מים קוצפים שאולי מבשרים את הנורא מכל.
קשה לבקבק את הרגע של התהפכות והיעלמות מהירה. הסירה ממשיכה לנוע, העיניים שרואות את המים מתנפצים בסלע בלי גיא גורמות למוח לחוש באימה. בינתיים מהפה יצאה רק צרחה. דווקא מי שלא צעקה הייתה רחלי אשתו. ״בעלי״, היא פלטה כשהוא הועלה לסירה ודמעה בעינייה. היא לא יכלה להגיד לו דבר, המילים לא הצליחו לצאת, הגוף לקח פיקוד במקומם והם נותרו חבוקים.
אחרי מספר שעות, כשהוא בריא ושלם מלבד מכות יבשות, הם דיברו בפחד אפוף צחוק על מה הייתה רחלי עושה עם דירתם שרק עברה שיפוצים, במידה וכן הייתם קוראים על המקרה הזה בעיתון.
החיים נמשכים כי כל עוד יש חיים אין סיפור או ידיעה עיתונאית, וגם פציעה קשה של מטייל ישראלי בחו״ל תוצנע בעיתון הבוקר ותחמוק ממרבית עיניכם. ככה שבלי המילים האלה, צביטות הנפש של כולנו כאן יישארו במחשכי הזיכרון. בפרפרזה על מילותיו של שלמה ארצי, בשיר ״הו לעזאזל״: לא רצינו שזו תהייה עוד שורה בעיתון רווי שורות, אלא לכתוב שיש הרבה יותר פחד ואימה מאחורי המילים ״ישראלי נפצע ברפטינג מצבו יציב. הו לעזאזל״.