יעידו עליי כל בני משפחתי, חבריי ומכריי הרחוקים: אני לא אדם קיצוני. נהפוך הוא. אני הפוסטר גירל של אמצע, של מיינסטרים. לא נצמדת לקצוות. מתרחקת מעימותים. יושבת על הספסל. כששואלים אותי קפה או תה, אני אקח את שניהם או אף אחד מהם. ימין או שמאל? תלוי. למעלה או למטה? בתורות.
אבל בשבועות האחרונים אני רואה חדשות, וזה משנה את כל התמונה. זה מוציא ממני שד ירוק, גדול, עצבני ומאוד, אבל מאוד קיצוני. מכירים את המדור הקורע "אנשים שצריך להרוג" במגזין בלייזר? ובכן, הנה כמה אנשים שבאמת צריך להרוג. לא בצחוק. לא בגיחוך. פשוט להזריק רעל, להושיב על כסא חשמלי, לתלות, לירות. להרוג, ואם אפשר אז בעינויים.
מטפלים שמתעללים בקשישים
זה קרה אתמול. שכנים ששמעו מזה זמן מה צרחות בדירה הסמוכה החליטו לעשות מעשה. הם לקחו מצלמה והסריטו מטפלת מטלטלת וסוטרת לקשישה חסרת אונים, באור יום, בתריסים חשופים. כאן סטירה, שם כאפה, וכשהקשישה מנסה להתנגד היא מושיבה אותה בחוזקה על כסא הגלגלים ומנענעת אותה באלימות גסה, ברוטלית, בשנאה.
אנשים כאלה צריך להרוג. ואל תגידו לי שזה משהו שעובר על המטפלת בחייה האישיים. כי לקשישה המוכה הזאת, חסרת הקול והאונים, זה באמת לא משנה. היא רק רוצה כמה שנים של חסד. לסיים את מסע החיים שלה בלי מכות כחולות על הזרועות ובלי השפלה נוראית. להרוג ומהר.
מטפלים שמתעללים בתינוקות ובילדים
גם כאן מדובר באוכלוסיה חסרת אונים שלא יודעת לבטא את עצמה. כאם שעברה לילות של בכי בלתי נסבל של תינוק בן יומו, אני לעולם לעולם לעולם לא אבין איך אדם יכול לתרגם את התסכול שבליבו (כי כן, כשתינוק בוכה ללא הפסק, התסכול קיים) לידי אלימות. אדם שמסוגל ולו לשרוט יצור קטן, הוא אדם שאין עליו רחמים ודינו מוות. זריקת ציאניד וגמרנו.
הורים שהורגים את ילדיהם
אין מה לומר על אלה. חוסר שפיות זמנית או תמידית לא מעניינות אותי. אין חמלה. לא טוב לכם? תתאבדו. אתם לא רוצים שהילדים יגדלו לתוך מציאות כלכלית קשה? תשאירו אותם מחוץ למשרדה של העובדת הסוציאלית עם פתק ותיק עם בגדים ותירו לעצמכם בראש. יש אינספור פתרונות למצבים כאלה. לחנוק את הילדים בלילה הוא לא אחד מהם. גם לא לנסות להתאבד מיד אחר כך. וכן, הדגש הוא על לנסות.
אנסים
פדופילים או לא. את הראשונים פשוט נהרוג יותר לאט, אבל עדיין שני הזנים צריכים להימחק. אונס הוא רצח נשמה. לקחת ילד, ילדה, בחור, בחורה ולעשות בהם דברים שהם לא רוצים, גם אם מותירים אותם חיים לאחר מכן, הנזק נעשה. גם אם הם קמים כל בוקר, מתלבשים ואפילו מחייכים, הם כבר לא אותם אנשים. הם קורבנות שנלקח מהם משהו. ועל זה, האנסים צריכים לשלם. בחייהם. אין מה לעשות. אלה החוקים.
אנשים שנוסעים בלי רישיון
אני לא מדברת על אנשים שעברו טסט והם כעת בשלילה, להם אפשר לכרות רגל. אני מדברת על צעירים שלוקחים את האוטו, שותים או לא, אבל ללא ספק בעלי שליטה דלה על הרכב. אני אשוב על הקלישאה הידועה אבל רכב הוא כלי נשק. וכשאני רואה רכב מזגזג בכביש, אני מאחלת לו שייתקע בעץ. מעשה קונדס, יכולים לטעון בני ה-16 וה-17. "היינו צעירים, לא ידענו מה אנחנו עושים", ימשיכו לטעון החברים במשפטי רצח של עוברי רגל חפים מפשע שבדיוק יצאו להליכת ערב. את מי זה לעזאזל מעניין? מעשי קונדס זה לזרוק ביצים על השכנים. לא לקחת אוטו ולשים גז.
עבריינים
כי זה לא פייר שאמא, אבא ובן יילכו לחוף הים לשכשך במים ואמא תחטוף כדור בלב, לעיני בנה הקטן. כי זה לא פייר שאחד יישב בבית קפה, ימתין להפוך שלו, ויתפוצץ. אבל עבריינים, לך תדבר אל ליבם. מצד אחד, הם חוסכים לנו בעיות והורגים אחד את השני, ואם יש תקווה בסוף כולם ימותו. אבל על הדרך, הם עושים טעויות. נוראיות. איומות. והם צריכים למות.
בריונים בתיכון
לצלם ילד שעושים בו לינץ' או תלמידה שמתעללים בה נפשית ולהעלות ליוטיוב. כן, מדובר בילדים בני 15, 16. לא ביג דיל, הא? אבל יש משהו במעשה הזה שהוא כל כך אלים, מרושע, שטני ונבזי שאני לא יכולה להסתכל עליהם ולהתייחס אל זה כאל שטות של בני טיפשעשרה. להשפיל אדם בצורה כזאת, אישית, פומבית, זה מעשה של חלאות אדם. וילדים בני 15 כבר צריכים ללמוד דבר או שניים. אם לא בדרך הקלה, אז בדרך הקשה.