בואו נודה בזה: הקהילה האתיופית היא אחת מהחלשות בישראל, אם לא החלשה ביותר. איני אומר זאת לגנותם אלא פשוט מציג עובדה, למעשה – האשמים העיקרים הם אנחנו והממשלה.
הממשלה על כך שאינה עושה דבר משמעותי, ועל כמה וכמה טעויות ענקיות בקליטת העדה האתיופית ואנחנו – על אדישותנו. כן, זה נכון שהם לא באו מאתיופיה עם השכלה מדעית או אקדמאית, להבדיל מעולי חבר העמים. אבל, אנשים שמסוגלים ללכת במשך שבועות, לחצות את המדבר כדי להגיע למטוסים ישראלים שייקחו אותם לארץ הקודש תוך כדי סיכון מוחלט של הכל, הם התגלמות הרוח הציונית, אלו אנשים שהיו יכולים להמציא את האתוס הישראלי – מחדש! ואנחנו, בטיפשותנו, פספסנו אותם. עדה שלמה שחיה היום בלי חלום, כלואים בתוך חלום שהוגשם אבל איכשהו, השתבש בדרך.
מה היינו עושים בלי מחשב בבית?
יזמים משיגים הון התחלתי למיזמים שלהם בדרכים ידועות ולא רבות: מההורים, מהבנקים, מקרנות הון סיכון ומאיינג'לים. אך מה קורה עם יזם עולה אתיופיה, צעיר שהוריו הגיעו לכאן בחוסר כל ולא השתלבו במשרות משתלמות? להוריו הוא לא יכול לפנות, משפחתו איננה איתנה כלכלית מספיק כדי לספק מענה, אין לו קשרים בבנק, וגם בשביל להגיע לאיינג'לים ולקרנות הון סיכון צריך קשרים.
המערכת הכלכלית היום מוטה, במידה רבה, לתמיכה במיזמים טכנולוגיים. עשרות קרנות מחפשות את ה"וויז" הבאה, אך כמעט אף קרן לא מחפשת את רשת המסעדות הבאה, את רשת המכבסות, או לתמוך בפתיחת מספרה.
החלום הישראלי של היום, שבסופו יש עבודה בהיי טק או הקמת סטארט אפ, עובר, במידה רבה, דרך ילדות בבית עם מחשב וחיבור לאינטרנט, בסביבה שמעודדת למידה עצמית והקניית ידע טכנולוגי רב בתחום המחשבים. אני, למשל, בוודאי לא הייתי מצליח אלמלא בבית הוריי היה מחשב, שהפך בגיל מוקדם מאוד לבית הספר האמיתי שלי, וגם לעסק. גם כאן, רבים מעולי אתיופיה מהווים, למעשה, את הדור הראשון ש"נתקע" בתוך מושג "הפער הדיגיטלי".
מכל הסיבות הללו, מדינת ישראל חייבת להקים קרן לאומית שכל מטרתה תהיה מענק ערבויות מלאות וסבסוד ליזמות של עולי אתיופיה, במיזמים שיישארו בבעלותם ובניהולם של עולי אתיופיה, בכל תחומי החיים ולאו דווקא בתחום הטכנולוגי.
להבדיל מקרנות אחרות שבוחנות היתכנות כלכלית של כל מיזם לעומק עומקים, פה, חייבים להתפשר עם ההיתכנות הכלכלית של המיזמים, לקחת סיכונים גדולים יותר. למה? לא רק כי האלטרנטיבה היא להמשיך ולהפקיר עדה שלמה, וזאת אלטרנטיבה בלתי אפשרית, גם כי אם יקומו בישראל עשרות או מאות מיזמים בבעלות אתיופית הדבר ישרת כמה מטרות. ראשית, הדבר יהווה כזריקת מוטיבציה לאוכלוסיה שלמה שתביט לעבר סיפורי ההצלחה.
היזמים החדשים יזכו ל"תוכנית לימודים" חדשה, אותה "תוכנית לימודים" שזכו לה המתיישבים הראשונים בישראל כשהקימו את התשתית המסחרית של מדינת ישראל רק לפני כמה עשרות שנים – הם יזכו ללמוד תוך כדי תנועה איך מפעילים עסק, הם יזכו להווי חדש של תעסוקה. לא עוד מקצועות התחתית כמו מנקי רחובות, (שכבודם במקומם מונח אבל בואו נודה בזה – אף אמא לא שואפת שבנה ינקה רחובות) הם יהיו חלק ממיזם עסקי ויבינו שאפשר גם אחרת.
חלקם יצליחו, חלקם לא, אבל כולם ירוויחו – כי בואו נכיר בעובדה, האלטרנטיבה היא גטו, ועוד גטו חסר תקווה, וזאת לא אלטרנטיבה שאנחנו, הישראלים החדשים והישראלים הותיקים, יכולים לחיות איתה.
תומר חן הוא מומחה לכלכלת סמארטפונים ולשיווק סלולרי ומרצה ליזמות