יש קץ לילדות

בודרוס, 2.5.13

הרגשתי שאני נחנקת. לא הצלחתי לשאוף חמצן לריאות. הגרון נחרך. שרפו לי העיניים. אימצתי את עיניי כדי לראות, ומבעד לעשן נגלה אלי ילד קטן, אולי בן 7, שצילמתי כמה דקות לפני כן כשהרים אבן גדולה מדי לכפות הידיים הקטנות שלו. עכשיו הוא היה בהתקף שיעול ולא הצליח ללכת. לא ידעתי מה לעשות, לא הבנתי איך יוצאים מפה, איך אני מצליחה לעזור לו, איך אני עוזרת לעצמי. לפתע הגיח מאחורי נער, הרים את הילד והתחיל לרוץ איתו. רצתי אחריו. הכנסתי את הפנים לחולצה שלי כמו שאנשים סביבי עשו, אבל לא מצאתי שם אוויר. המשכתי לרוץ. אני חייבת לעוף מפה. אחרי כמה עשרות מטרים הגעתי לפרצה ממנה חוזרים לחצר בית הספר. ראיתי שם ילד שנאבק כדי לעלות על החומה ולהיכנס. הוא היה קטן מדי כדי למשוך עצמו למעלה. הרמתי אותו. הרמתי את עצמי בקושי. חזרתי לשטח בית הספר. הגעתי למקום מבטחים, אבל לא לאורך זמן. אין דבר כזה "מקום מבטחים" בבודרוס -  את זה למדתי אחר כך.

אחרי כמה דקות חזרתי לנשום. הופתעתי מהמהירות בה התחושה הסיוטית חלפה, כמעט כלא הייתה. לאט לאט חזרתי לראות בבירור. עמדתי בדיוק באותה חצר בית ספר בה עמדתי לפני עשרים דקות. מולי הייתה אותה הבמה עליה הופיעו ילדים וילדות מחופשים, שרקדו ריקוד מסורתי. קודם הם היו גאים ונרגשים, והנצחתי את רגעי המתח שלהם לפני ההופעה שהתכוננו לקראתה ימים ארוכים. עכשיו הבמה הייתה ריקה. השמיים היו מלאי עשן. הילדות שרקדו ריקודי בטן בחן עמדו כעת מפוזרות ברחבה, נחנקות מגז מדמיע, עיניהן אדומות והאיפור ששמו בקפידה מרוח על פניהן הילדותיות.

*

בחמישי האחרון הגעתי לכפר בודרוס בגלל ספר קומיקס. מדובר בספר חדש של ארגון Just Vision המיועד לילדות וילדים, ומתאר את סיפור המאבק של תושבי הכפר בודרוס נגד הגדר, דרך עיניה של אילתיזאם בת ה- 15. הכוונה בסיפור, כפי שהסבירה לי איירין נסאר שכתבה אותו, הוא לשים במרכז הדיון את המאבק הלא אלים לסיום הכיבוש, ובעיקר את מקומן של נשים בתוך המאבק. לתת תקווה לילדות הצעירות של הכפר, שיאמינו שהן יכולות לשנות. ובאמת, כל הטקס סבב סביב נשים וכוחן להשפיע. עדיין הייתה הפרדה במקומות הישיבה בין הנשים והגברים, אבל רוב הדוברות היו נשים וביניהן גם ילדה אחת קטנה שדיברה בפאתוס רב על רצונה לחיות חיים רגילים וחופשיים. הילדה לבשה שרשרת עם תמונתו של יאסר ערפאת.

סימן נוסף לכך שהילדים פה חיים מציאות אחרת היה שלכל ילד יש רוגטקה ביד. רוגטקה זה לא משחק שנדיר לראות אצל ילדים ישראלים, אבל העניין הוא אופן השימוש של הילדים האלו ב"משחק" הזה: הם יוצאים משטח בית הספר ונעמדים לצד קירו האחורי, פניהם לעבר גדר ההפרדה. הם מסתדרים בשורה, וזורקים אבנים באמצעות הרוגטקה לכיוון הגדר. הפגיעות שלהן לא מתקרבות לפגיעה ריאלית בגדר או בחיילי צה"ל שעומדים מאחוריה, אבל תוך כדי שהילדים הקטנטנים האלו זורקים אבנים, הם מסבירים לי ברצינות תהומית שהם מכוונים כדי לפגוע בחיילים. אלו החיילים, כך אמרו, שהרגו לפני 4 חודשים את חברם סמיר עוואד, כמה עשרות מטרים מאיפה שהם עומדים כרגע.

קשה להגדיר מה ראיתי בעיניהם כשהם "התאמנו" בלזרוק אבנים על חיילים. לא חושבת שזאת הייתה שנאה.  המעשה שלהם גם לא הגיע ממקום עמוק של הבנה. כמה ילד בן 6 מסוגל באמת להבין את הסכסוך? אבל זה גם לא רק מעשי קונדס. התחושה הייתה שהם רוצים להיות גיבורים. שמדובר בלחץ חברתי. שכל הכפר מגויס למאבק בגדר, ולמרות אובדן הילדות והסבל הנוראי שהמאבק גורם להם, הם ידבקו במשימה ויוכיחו את עצמם. כך ילדים נמדדים בכפר הזה.

לילדים אחרים היה פחות מזל. ראיתי אותם בוחרים אבנים, רצים לאזור הגדר, וחוזרים כואבים ודואבים אחרי ששאפו את הגז. ריחמתי עליהם. אם אותי הגז כמעט הכניע, מה עובר על הגוף הקטן שלהם? איך אחרי כזאת חוויה הם חוזרים שוב ושוב לאותה גדר, לאותן תגרות, לאותו כאב שלא מוביל לשום פתרון?

*

הגז המדמיע הגיע גם לתוך בית הספר ומילא את האוויר. הכפר כולו כוסה עשן. אין להם לאן לברוח. בודרוס זה כפר שלם של ילדים עם עיניים אדומות, אף נוזל תמידית והתקפי שיעול בלתי נשלטים. נכנסתי לרכב ונסעתי חזרה הביתה, לתל אביב. למרבה האירוניה, תל אביב נמצאת תחת ערפל כבד. גם כאן בקושי אפשר לראות.