מופע בכפר בודרוס (צילום: אפרת לכטר)
אמא אחת הייתה עקשנית במיוחד: "החיילים התחילו"|צילום: אפרת לכטר
בודרוס, 2.5.13

הרגשתי שאני נחנקת. לא הצלחתי לשאוף חמצן לריאות. הגרון נחרך. שרפו לי העיניים. אימצתי את עיניי כדי לראות, ומבעד לעשן נגלה אלי ילד קטן, אולי בן 7, שצילמתי כמה דקות לפני כן כשהרים אבן גדולה מדי לכפות הידיים הקטנות שלו. עכשיו הוא היה בהתקף שיעול ולא הצליח ללכת. לא ידעתי מה לעשות, לא הבנתי איך יוצאים מפה, איך אני מצליחה לעזור לו, איך אני עוזרת לעצמי. לפתע הגיח מאחורי נער, הרים את הילד והתחיל לרוץ איתו. רצתי אחריו. הכנסתי את הפנים לחולצה שלי כמו שאנשים סביבי עשו, אבל לא מצאתי שם אוויר. המשכתי לרוץ. אני חייבת לעוף מפה. אחרי כמה עשרות מטרים הגעתי לפרצה ממנה חוזרים לחצר בית הספר. ראיתי שם ילד שנאבק כדי לעלות על החומה ולהיכנס. הוא היה קטן מדי כדי למשוך עצמו למעלה. הרמתי אותו. הרמתי את עצמי בקושי. חזרתי לשטח בית הספר. הגעתי למקום מבטחים, אבל לא לאורך זמן. אין דבר כזה "מקום מבטחים" בבודרוס -  את זה למדתי אחר כך.

אחרי כמה דקות חזרתי לנשום. הופתעתי מהמהירות בה התחושה הסיוטית חלפה, כמעט כלא הייתה. לאט לאט חזרתי לראות בבירור. עמדתי בדיוק באותה חצר בית ספר בה עמדתי לפני עשרים דקות. מולי הייתה אותה הבמה עליה הופיעו ילדים וילדות מחופשים, שרקדו ריקוד מסורתי. קודם הם היו גאים ונרגשים, והנצחתי את רגעי המתח שלהם לפני ההופעה שהתכוננו לקראתה ימים ארוכים. עכשיו הבמה הייתה ריקה. השמיים היו מלאי עשן. הילדות שרקדו ריקודי בטן בחן עמדו כעת מפוזרות ברחבה, נחנקות מגז מדמיע, עיניהן אדומות והאיפור ששמו בקפידה מרוח על פניהן הילדותיות.

ילדות רוקדות בכפר בודרוס (צילום: אפרת לכטר)
אין פה מקום לתמימות, אין פה מקום למופעי ריקודים, אין כאן זמן לחוות ילדות|צילום: אפרת לכטר
איך זה קרה? איך כל כך מהר המצב התהפך? איך הילדים המתוקים האלו שהיו באמצע לרקוד זנחו הכול ורצו לגדר ההפרדה כדי להשתתף בזריקת אבנים על חיילים? איך בית הספר הפך בשניות לזירת קרב? ניסיתי לשחזר את השעה האחרונה ולנסות להבין למה הייתי עדה.

*

בחמישי האחרון הגעתי לכפר בודרוס בגלל ספר קומיקס. מדובר בספר חדש של ארגון Just Vision המיועד לילדות וילדים, ומתאר את סיפור המאבק של תושבי הכפר בודרוס נגד הגדר, דרך עיניה של אילתיזאם בת ה- 15. הכוונה בסיפור, כפי שהסבירה לי איירין נסאר שכתבה אותו, הוא לשים במרכז הדיון את המאבק הלא אלים לסיום הכיבוש, ובעיקר את מקומן של נשים בתוך המאבק. לתת תקווה לילדות הצעירות של הכפר, שיאמינו שהן יכולות לשנות. ובאמת, כל הטקס סבב סביב נשים וכוחן להשפיע. עדיין הייתה הפרדה במקומות הישיבה בין הנשים והגברים, אבל רוב הדוברות היו נשים וביניהן גם ילדה אחת קטנה שדיברה בפאתוס רב על רצונה לחיות חיים רגילים וחופשיים. הילדה לבשה שרשרת עם תמונתו של יאסר ערפאת.

לשימוש סלונים בלבד - ילדה עם קומיקס בבודרוס (צילום: אפרת לכטר)
דרך הקומיקס מנסים לתאר את סיפור המאבק של תושבי הכפר|צילום: אפרת לכטר
במהלך הטקס צילמתי את הילדים. הופתעתי מאיך שהם התמסרו מיידית למצלמה שלי. קלטתי ילדים אחרים מסתכלים מהצד ומחכים שאכוון את העדשה לכיוונם. ילדה אחת, כך הרגשתי, ממש "דגמנה" לי מבט נוגה. נשמע מופרך, אני יודעת. לילדים בני שש לא אמורה להיות מודעות עצמית כזאת. הם לא אמורים לנסות לרצות אותי, הם אמורים להיות תזזיתיים ולהקשות עלי את הצילום. הבנתי שאני נמצאת במקום שמייצר ילדים אחרים.

סימן נוסף לכך שהילדים פה חיים מציאות אחרת היה שלכל ילד יש רוגטקה ביד. רוגטקה זה לא משחק שנדיר לראות אצל ילדים ישראלים, אבל העניין הוא אופן השימוש של הילדים האלו ב"משחק" הזה: הם יוצאים משטח בית הספר ונעמדים לצד קירו האחורי, פניהם לעבר גדר ההפרדה. הם מסתדרים בשורה, וזורקים אבנים באמצעות הרוגטקה לכיוון הגדר. הפגיעות שלהן לא מתקרבות לפגיעה ריאלית בגדר או בחיילי צה"ל שעומדים מאחוריה, אבל תוך כדי שהילדים הקטנטנים האלו זורקים אבנים, הם מסבירים לי ברצינות תהומית שהם מכוונים כדי לפגוע בחיילים. אלו החיילים, כך אמרו, שהרגו לפני 4 חודשים את חברם סמיר עוואד, כמה עשרות מטרים מאיפה שהם עומדים כרגע.

קשה להגדיר מה ראיתי בעיניהם כשהם "התאמנו" בלזרוק אבנים על חיילים. לא חושבת שזאת הייתה שנאה.  המעשה שלהם גם לא הגיע ממקום עמוק של הבנה. כמה ילד בן 6 מסוגל באמת להבין את הסכסוך? אבל זה גם לא רק מעשי קונדס. התחושה הייתה שהם רוצים להיות גיבורים. שמדובר בלחץ חברתי. שכל הכפר מגויס למאבק בגדר, ולמרות אובדן הילדות והסבל הנוראי שהמאבק גורם להם, הם ידבקו במשימה ויוכיחו את עצמם. כך ילדים נמדדים בכפר הזה.

התחושה הזאת קיבלה גושפנקה כשהתחילו להתפוצץ רימוני גז מדמיע. המראה היה מרהיב- קישוטי עשן חותכים את השמיים בשעת דמדומים. עם רעש הפיצוצים נהרו עוד ועוד ילדים שנטשו את הטקס המקסים ורצו לגדר ההפרדה כדי להשתתף במה שהתפתח למאין הפגנה נגד החיילים. אחרי הילדים רצו אמהותיהן, וניסו למנוע מהם לשעוט אחרי שאר החברים לאזור הלחימה המסוכן. אמא אחת הייתה עקשנית במיוחד, תפסה את ילדה ולקחה אותו בכוח משם. הוא צרח ובכה. היא הסתכלה עלי במבט מתנצל ואמרה לי "החיילים התחילו". אני רק שמחתי שהיא הצליחה להרחיק משם את הילד שלה. הוא נראה לי בערך בין 4.

לילדים אחרים היה פחות מזל. ראיתי אותם בוחרים אבנים, רצים לאזור הגדר, וחוזרים כואבים ודואבים אחרי ששאפו את הגז. ריחמתי עליהם. אם אותי הגז כמעט הכניע, מה עובר על הגוף הקטן שלהם? איך אחרי כזאת חוויה הם חוזרים שוב ושוב לאותה גדר, לאותן תגרות, לאותו כאב שלא מוביל לשום פתרון?

ילדים בורחים מגז מדמיע בכפר בודרוס (צילום: אפרת לכטר)
ילדים בוחרים אבנים, רצים לאזור הגדר, וחוזרים כואבים ודואבים אחרי ששאפו את הגז|צילום: אפרת לכטר
ביום חמישי ראיתי שבבודרוס נמצאים בתווך בין מאבק עממי למניפולציות פוליטיות ילדים קטנים. הם בעל כורחם הפכו לחלק מההתקוממות, והפנימו את כללי המשחק: הם רצים להשתתף בהפרות הסדר ולהרשים את חבריהם לכיתה, מתמסרים למצלמות ומייצגים בדמותם את סבל העם הפלסטיני. אין פה מקום לתמימות, אין פה מקום להשקת ספרי קומיקס ומופעי ריקודים, אין כאן זמן לחוות ילדות.

*

הגז המדמיע הגיע גם לתוך בית הספר ומילא את האוויר. הכפר כולו כוסה עשן. אין להם לאן לברוח. בודרוס זה כפר שלם של ילדים עם עיניים אדומות, אף נוזל תמידית והתקפי שיעול בלתי נשלטים. נכנסתי לרכב ונסעתי חזרה הביתה, לתל אביב. למרבה האירוניה, תל אביב נמצאת תחת ערפל כבד. גם כאן בקושי אפשר לראות.