עשרות אלפי מבקשי המקלט בישראל, שהממשלה מסרבת להעניק להם אישור עבודה זמני, עובדים בכל זאת – כי הם חיים כאן, וצריכים לאכול. המדינה מתעקשת שלא לתת תשובות ברורות בשאלה האם מותר להם לעבוד, ולכן הם עובדים בפועל, אבל לא מוכרים בחוק. כתוצאה מכך, הם מתקשים להשיג פרנסה, וכשהם כבר מוצאים אחת, היא לרוב כרוכה בהעסקה נצלנית, לא אנושית וחסרת אחריות. בלי קשר לעמדות פוליטיות או מדיניות הגירה, אדם עובד, שאין מי שיגן עליו כשהוא מרומה, מנוצל או חלילה פצוע, הוא לא מצב שהדעת סובלת או שיכול להימשך.
הישרדות, גרסת דרום תל אביב
להעסקת מבקשי המקלט יש מעבר לפן ההומאני, גם היבט רציונאלי מתבקש. כיום, מבקשי המקלט החיים בדרום תל אביב אינם יכולים לעזוב אותה – היא המקום הכמעט יחיד שבו מעסיקים אותם ומשכירים להם דירות. השכונות קורסות תחת הנטל, ואינן ערוכות בשום צורה לקלוט את גלי המהגרים. אישורי עבודה יאפשרו למבקשי המקלט לעזוב את העיר, להתגורר ברחבי הארץ ולהיות מועסקים בענפים כמו חקלאות או ניקיון, בהם מלינים כבר שנים על מחסור כבד באלפי ידיים עובדות. ישראלים לא מעוניינים בעבודות האלה. למה לא לאפשר למי שהן הצלת נפשות מבחינתם, ליהנות מהן?
הטיעון שלהם הוא – אם תהיה להם עבודה פה, הם לא ירצו לעזוב, ואחרים ימשיכו להגיע. זה, כמובן, לא נכון. קודם כל, כיוון שכבר היום מבקשי המקלט עובדים. הם עובדים באופן שפוגע בהם ופוגע במדינה, מקשה על פיזורם באופן שייטיב עמם ועם תושבי דרום תל אביב, וגורם במקרים קשים גם לפשיעה. שנית, אין לאן לגרש אותם. בישראל שוהים 53,636 מבקשי מקלט, רובם המכריע מאריתריאה וסודן, מדינות שהוכרזו על ידי האו"ם כאזורים מוכי אסון, שמסיבות הומניטאריות לא ניתן להחזיר אליהן תושבים. ושלישית – אין מבקשי מקלט חדשים. בחודשים האחרונים, מאז הקמת גדר הגבול עם מצרים, נכנסו לישראל אפס מהגרים בלתי חוקיים. השאלה שנותרת היא איך מטפלים באלה שכבר כאן.
כיוון שהממשלה גוררת רגליים בעניין, אקיים מחר ישיבה בנושא בועדת העובדים הזרים בכנסת, בשיתוף ארגוני זכויות האדם, מכוני מחקר בתחום וגורמים בכירים במשק. הגיע הזמן שגם הממשלה תתעורר, ותבין שיש כאן יותר מ-50 אלף איש שאין להם לאן ללכת, ושלחכות שהבעיה תחלוף לבד זה גם אכזרי, גם מנוגד לחוק הבינלאומי והמקומי וגם פשוט לא מועיל.
מיכל רוזין היא חברת כנסת מטעם מרצ ויו"ר ועדת עובדים זרים