החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, פירסמה לפני שבוע את הדו"חות הכספיים של הממשלה, שכוללים בפעם הראשונה פירוט נרחב של נתוני הפנסיה התקציבית של גמלאי שירות המדינה. הנתונים היכו בהלם: סך ההתחייבות הפנסיונית העתידית מגיעה לסכום האסטרונומי של 648 מיליארד שקל. ב–2032 התשלומים לגמלאי הפנסיה התקציבית יעמדו על 26 מיליארד שקל - כתקציב משרד הבריאות כיום.
יש קבוצות עובדים נבחרות, כמו שופטים ושרים, שמקבלות פנסיות נדיבות ביותר מהמדינה - שרים מקבלים 18 אלף שקל בחודש ושופטים 38 אלף שקל בחודש. ויש גם את הקבוצה היקרה ביותר - קבוצת גמלאי מערכת הביטחון - ש–40% מחבות הפנסיה התקציבית, בסך 273 מיליארד שקל, מופנה כלפיה.
הנתונים של קבוצת גמלאי מערכת הביטחון בלטו בדו"ח החשבת הכללית לא רק בגלל הנתח העצום שלהם בעלות הפנסיה התקציבית. הנתונים בלטו עוד בגלל מה שחסר בהם: מערכת הביטחון היא הקבוצה היחידה שלא פורסמו לגביה נתוני פנסיה ממוצעת או חציונית. הסיבה לאי־הפרסום, מתברר, היא הוראה של הצנזורה. בצנזורה חששו כי פרסום הפנסיה החודשית הממוצעת תקל על אויבנו לחלץ את הנתון הסודי של מספר אנשי הקבע.
הפסילה של הצנזורה היא מקוממת, במיוחד שלא חלף שבוע - וראש אכ"א בעצמו, האלוף חגי טופולינסקי, ביצע את עבירת הצנזורה המדוברת בעצמו. בהתייחסו לדו"ח ועדת לוקר, חשף טופולינסקי את המספר החסוי: בצה"ל יש 40 אלף אנשי קבע, ועדת לוקר דורשת לפטר 2,000 מהם.
אז מתברר שמספר אנשי הקבע הוא לא כזה סוד רגיש, אבל בינתיים דו"חות החשבת הכללית כבר פורסמו, ללא נתוני הממוצע והחציון. בלית ברירה אפשר לנסות ולנחש, על סמך ההתפלגות של הפנסיות שפירסמה החשבת (לכ–20% יש פנסיה של עד 10,000 שקל בחודש, ל–50% בין 10 ל–20 אלף שקל בחודש, כ–21% בין 20 ל–30 אלף שקל בחודש, כ–7% בין 30 ל–40 אלף שקל בחודש, וכ–2% בין 40 ל–70 אלף שקל בחודש), שהפנסיה הממוצעת גבוהה בוודאות מ–15 אלף שקל בחודש. היא ככל הנראה מתקרבת גם ל–20 אלף שקל בחודש.
אם ניחשנו נכון, נחמד לנחש מכאן גם את השכר הממוצע של אנשי הקבע ערב פרישתם - הפנסיה התקציבית היא כ–70% מהשכר האחרון, מה שמלמד שהשכר הממוצע של איש קבע ערב פרישה הוא כ–29–30 אלף שקל בחודש.
מתנות פרישה "על חשבון הברון"
הנתון הזה, גמלת פנסיה ממוצעת של כ–20 אלף שקל בחודש, מתחיל גם להסביר את הנתח העצום של אנשי הקבע בחבות האקטוארית של הפנסיה התקציבית. חישוב קצר, בריבית היוון מקובלת של 3%, יעלה שהפנסיה שמקבל איש קבע פורש שווה במונחים עכשוויים בין 3 ל–3.5 מיליון שקל.
על רקע הנתון הזה, כדאי לשוב ולקרוא את הפרק שמפרט את מודל הפנסיה החדש שמציעה ועדת לוקר. הוועדה, כזכור, פילגה את אוכלוסיית אנשי הקבע לשניים. הקבוצה האחת, הקטנה מאוד, תהיה של אנשי קבע קרביים - כאלה שמגיעים לגיל פרישה בתפקיד קרבי, ובפועל השלימו את מרבית שנותיהם בצבא בתפקידים קרביים. אין מחלוקת שלקבוצה זאת מגיעות זכויות יתר, ולכן הם ישארו עם הזכות לפרוש בגיל 42 ולקבל פנסית גישור נדיבה עד לגיל פרישה - אותה פנסיה בשווי של 3.5 מיליון שקל. הקבוצה השנייה, קבוצת הרוב הגדול, תאלץ להיפרד מפנסיית הגישור בשנות ה–40 לחייה. במקום, הקבוצה הזו תקבל מהמדינה מענק פרישה נדיב.
בוועדת לוקר ידעו שמודל הפנסיה שלהם הוא רעידת אדמה, ושמדובר בביטול זכות היתר העודפת והבולטת ביותר של אנשי הקבע - הזכות לפרוש בגיל 40 ולקבל פנסיה מלאה מגיל זה ואילך. מודל הפנסיה שהציעה הוועדה, לכן, הוא מלאכת מחשבת של איזונים ובלמים, במטרה להגיע למענק פנסיוני שיהיה מספיק נדיב כדי שהצבא יוכל לחיות אתו בשלום - ובכל זאת יהיה יותר סביר כלכלית מ–3.5 מיליון שקל לפורש כיום.
ראשית, הוועדה פסקה עקרונית כי תקציב הגמלאות יישאר בתוך תקציב הביטחון, ובכך דחתה את טענות הצבא שאם תקציב הגמלאות של המורים לא נכלל בתקציב משרד החינוך אין סיבה שתקציב הגמלאות של אנשי הקבע ייכלל בתקציב הביטחון.
ההבדל המהותי בין שני המשרדים הוא כמובן גודלה של גמלת הפנסיה - 20 אלף שקל בצבא מול 6,000 שקל אצל המורים - אבל בעיקר בחיבור בין סמכות ואחריות. משרד החינוך אינו קובע את ההסדרי הפרישה של המורים שלו - הממונה על השכר באוצר עושה זאת. לעומת זאת, היחיד שקובע את תנאי הפרישה של אנשי הקבע הוא הרמטכ"ל, שבאופן קבוע נוהג להעניק לאנשיו מתנת פרישה של תוספת בשיעור של 6% לפנסיה, ככה, על חשבון הברון.
ועדת לוקר כותבת על הנוהג הזה ש"מצב זה מביא לידי ביטוי את חוסר יכולתו, ואולי אף את רצונו, של הצבא לרסן את תשלומי הפנסיה, תוך התעלמות מהמשמעות העתידית שיש לכך על התקציב". ועדת לוקר קובעת, בעקבות זאת, שאם הסמכות לקביעת הפנסיה היא בידי הצבא - גם האחריות לתקציב תישאר בידי הצבא.
לאחר ההכרעה העקרונית הזו, הוועדה מנסחת נוסחה שקובעת את גובה הפנסיה של כל איש קבע. הנוסחה הזאת משקללת את מספר שנות השירות עם איכות השירות. בכך, הנוסחה משיבה לאחת הביקורות המפורסמות ביותר של הצבא - שתמיד הגן על הפנסיה של אנשי הקבע בתפקידים עורפיים בטענה שגם אנשי עורף שירתו חלק מהזמן בקרבי, ולכן לא ניתן לבצע הבחנה בין אנשי קבע עורפיים לקרביים. אז ועדת לוקר מבצעת הבחנה כזאת - היא פשוט נותנת מחיר שונה (מקדם) לכל שנה של שירות קרבי, שירות כתומך לחימה, שירות מקצועי ושירות בתפקיד מטה.
ספק אם יש מקומות עבודה טובים יותר
הוועדה נותנת גם מחיר לגיל - מי שפורש מעל גיל 50, דבר שמקטין מאד את סיכוייו להשתלב בשוק העבודה, מקבל תוספת לפנסיה שלו. בנוסף, הוועדה נותנת מחיר גם לאנשי הקבע החלשים ביותר - הנגדים.
נחיתותם של הנגדים מתבטאת בכך שהם משרתים בתפקידים שכמעט אין להם ביקוש באזרחי, וגם בצבא הם נחשבים לבעלי מקצוע פשוטים יותר ולכן שכרם נמוך בהרבה מזה של הקצינים. מכאן עלה החשש כי נגדים שיאבדו את פנסיית הגישור שלהם עלולים לאבד את מטה לחמם - הם יתקשו מאוד להשתלב בחיים האזרחיים, וגם לא תהיה להם פנסיה. מהסיבה הזאת הוועדה הגדילה את הפנסיה של הנגדים, כך שנגד שיפרוש בגיל 56 (שכר אחרון של 25 אלף שקל) יקבל לידיו מענק של 2 מיליון שקל.
החשש לגבי יכולתם של הנגדים להשתלב בשוק התעסוקה האזרחי הוא די יוצא דופן. בניגוד גמור להפחדות הצבא כי אנשי הקבע חייבים פנסית גישור שתאפשר להם להתפרנס, ככל הנראה הרוב הגדול של אנשי הקבע מתפרנסים היטב. אף שכבר כשנה מבקש TheMarker מהצבא נתונים לגבי שיעור ההשתלבות של גמלאי צה"ל בשוק התעסוקה, ונענה כי הצבא אינו עוקב אחר פורשיו ואין לו נתונים כאלה, הנתונים כנראה קיימים. ככל הידוע, הם אפילו טובים - ככל הנראה כ–80% מפורשי הצבא משתלבים היטב בשוק האזרחי.
עוד הפחדה של הצבא גם היא כנראה מופרזת - ההפחדה שבלי פנסיית גישור, כוח אדם איכותי לא יישאר בצבא. עם שכר התחלתי של 5,000 שקל בחודש שמקבלים הסג"מים הצעירים ביותר בקבע הראשוני, עם לימודים חינם ביחד עם שכר מלא על חשבון הצבא, עם רכב צמוד כמעט לכל קצין, עם תנאי נופש הטובים ביותר בישראל ועם שכר ממוצע שכנראה מגיע לכ–30 אלף שקל בחודש - ספק אם יש הרבה מקומות עבודה טובים יותר מאלה שהצבא מציע.
למעשה, תנאי אנשי הקבע יכולים להתחרות אך ורק באלה של עובדי ההיי־טק בישראל, רק שלהבדיל מההיי־טק, לאנשי הקבע יש ביטחון תעסוקתי מלא עד גיל 36 (שער פרישה ראשון), ולאחר מכן עד גיל 42 לפחות. ובגיל 42, כזכור, הם מקבלים מענק פרישה נדיב.
הנתונים שפירסמה ועדת לוקר מלמדים כי מענק הפרישה מתחיל בכ–800 אלף שקל למי ששירתו רק בתפקידי מטה עד גיל 42, ומגיע כאמור גם ל–2 מיליון שקל לנגדים שיפרשו באמצע שנות ה–50 שלהם. בממוצע, מענק הפרישה יהיה כנראה 1.4–1.5 מיליון שקל. מדובר במענק נמוך בכ–60% משוויה של פנסיית הגישור שמקבלים פורשי צה"ל כיום, כלומר מדובר בהרעת תנאים ניכרת מאוד. ובכל זאת, מדובר במענק ששווה לדירה ממוצעת כיום בישראל.
אנשי הקבע, לפיכך, משתכרים כמו הטובים בעובדי ההיי־טק, וכמתנת פרידה גם מקבלים דירה מתנה מהמדינה. מה רע?
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
לכתבות נוספות באתר:
מה גובה המענק שיקבל אל"מ ששירת 27 שנים?
איך הרוויח יעקב פרי 11 מיליון שקל ביום אחד - ולמה הוא צריך להחזיר מיליון
