סוף יולי. השמש מכה בראשי ההולכים והשבים ללא טיפת רחמים. "זו האש אשר בה שרף ה' את הבית", אומר רבן גמליאל לרבי עקיבא שמגניב לו חצי חיוך. כבר שעה הם תקועים בפקקים בדרך העולה לירושלים. החמור לא מצליח להגביר את הקצב בעליות, תקוע בקושי על 10 קמ"ש. חם, חם מאוד. ירושלים נשקפת מרחוק, גשר המיתרים מתנוסס אל המרום. רבי אלעזר בן עזריה מסב את תשומת ליבם של החברים המהלכין בדרך שהרי הוא כבן שבעים שנה ולא זכה לראות דבר שכזה.
מוזר, מאוד מוזר. בראשם דמיינו ירושלים אחרת, ירושלים מהאגדות ומהסיפורים. "אולי תיתן לרחל ירושלים מברזל?", שואל רבי יהושע את רבי עקיבא. רבי עקיבא לא מחייך, אפילו לא מצחקק. החבורה המוזרה עושה דרכה במעלה כביש 1 בואכה הר הצופים. בכניסה לאוניברסיטה, בעמדת הבידוק בדרך למדעי היהדות, הם נעצרים. השומר לא מוכן לתת להם להיכנס בלי תעודת זהות. "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי ש"... "הבנו את המסר", מסנן לעברו רבן גמליאל.
כל דור והחורבן שלו
מה היה קורה אם חז"ל היו מתעוררים לתחייה? אילו היו באים לבקר אצלנו בירושלים המודרנית – מה אומרים? מה היו חושבים? אוהבים או שונאים? מרגישים כתיירים, כזרים או כבני בית? שאלות רבות מנקרות במוחי כשאני יושב בשיעור לקראת תשעה באב. המרצה מדבר בלהט על אגדות החורבן, על כוהנים מושחתים וחכמים שלא נהגו כבוד זה בזה. אהבת חינם, שנאת חינם, חורבן, בניין – הכל מתערבב לי בראש לכדי סלט בלתי אכיל.
אני מביט מבעד לחלון המשקיף על הרחוב. זקנים וזקנות, ילדים וילדות מהלכים ברחובותיה. בחוץ בניינים רבי קומות ובפנים חורבן. לעיתים נדמה כי נתקענו שם, בעצם ימי החורבן. כל דור והחורבן שלו. תשעה באב תמיד היה היום היהודי ביותר, היום בו אפשר לקטר. אוי, מה היה לנו? במבטא יהודי, בבית כנסת חשוך – מה צריך יותר מזה? היהודי הנודד, היהודי הכואב, היהודי המושפל. טראומה היא חלק מרכזי בבניית עולמנו.
יהודי באשכנז שכל משפחתו נרצחה במסע הצלב, בכה בתשעה באב על ביתו שחרב. יהודי מספרד שגורש, בכה על אסון תקופתו. יהודים לאורך כל הדורות בכו על צרותיהם, על מצוקותיהם. כל תקופה נתנה לעצמה ביטוי בסדר היום של תשעה באב – ותקופתנו? נדמה כי התקופה המשמעותית ביותר, בה יש שינוי אמיתי במצב העם – התקופה הזו לא באה לידי ביטוי. הפער זועק לשמיים. בירושלים הבנויה בוכים ומבקשים שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובותיה, כשמבעד לחלונם זה מתרחש. איך מציינים תשעה באב במדינת ישראל? יש בכלל מקום ליום שכזה? בשנת 1934, טרם קום המדינה, טרם השואה, כתב ברל כצלנסון, ממנהיגי תנועת העבודה, שאסור לשכוח את תשעה באב. לדעתו של ברל טרם הגענו למנוחה ולנחלה, אבל מה ברל היה אומר כיום, כשיש מדינה ויש צבא? לא יודע מה ברל היה אומר, אני יודע מה אני אומר לעצמי – צריך להביא את תשעה באב לימינו.
כשחז"ל כותבים את אגדות החורבן, הם לא כותבים היסטוריה. אותם חכמים שכותבים כלל לא חייו בתקופה שזה קרה. מול עיניהם הם לא רואים את המקדש החרב, אלא את תקופתם שלהם. מטרתם היא להפוך את הטראומה שקרתה לפני מספר דורות לטראומה מעצבת. לצורך כך חז"ל כותבים מדרשים. המדרש יש בו גם צד של דרשה של פרשנות המציאות, אבל יש בו גם צד של דרישה, שדורש מהמציאות להשתנות!
הגיע הזמן להביא את חז"ל לימינו, לכתוב מדרשים מודרניים. חז"ל חייבים לבקר במוזיאון ישראל, לקפוץ למחנה יהודה, לעצור בכנסת ואולי לנגב גם חומוס באבו גוש (רק אם זה כשר). לא רק צריך להביא את חז"ל אלינו, אלא גם אנחנו צריכים להתחיל לכתוב מדרשים משלנו. לדרוש מהמציאות שלנו להיראות אחרת. תשעה באב יכול להפוך להיות יום מפתח בחברה הישראלית. יום שהוא לא רק של טראומה, אלא גם של חשיבה לעתיד. מה רבי עקיבא היה אומר על זה? לדעתי הוא בעיקר היה צוחק.
אורי קראוסהר הוא רכז סמינרים מטיילים במדרשת עמיעד, מיסודה של גשר