בכל זאת צפיתי ב"מיתה טובה". שרון מימון וטל גרניט ביימו ויצרו סרט ראוי מבחינה קולנועית. מי שרוצה ללמוד שיעור בקולנוע ישראלי שירוץ לסרט. שילכו לצפות גם אלה החפצים להבין איך יוצרים צעירים עדיין תופסים את הזיקנה באופן מוטה, סופני, חד ממדי. לגבי כל שאר רוכשי הכרטיסים אגלה שמדובר בסרט העוסק בנושאים חשובים. אולם, ביחס לפרס "חביב הקהל" בו הוא מתהדר, הנושא חידה בעיניי. מדובר בסרט, כמעט ללא מוסיקת רקע, שרק בסרקזם ניתן לציין שהוא כלול במסגרת מה שמכונה "בידור קל".
העירום בסרט בא רק כדי להדגיש את הזיקנה
גם סרטו עטור הפרסים, לרבות האוסקר, של אלחנדרו אמנאבר, "הים שבפנים", בכיכובו של חאווייר ברדם, עסק בהמתת חסד. אלא שהסרט גם נגע באופן מדויק בדילמות האמיתיות שקשורות להמתת חסד של אדם צלול במוחו שמאס בחיים לאחר 30 שנות נכות מלאה. מבחינתי כגרונטולוג, הצמדת המתת החסד לנושא הזיקנה מזיקה לדיון בנושא. רק לפני 3 שנים, התפרסמה בהרחבה אצלנו, הדרך האצילית בה סיים עדי טלמור ז"ל את חייו בגיל 58 בלבד. שדרן גל"צ המפורסם בחר להיפרד עם השיר "יום מושלם" של לו ריד, כי מצבו היה סופני, ולא כי ראה את הזקנה באופן חד ממדי, שעדיף להקדימה בזריקת רעל.
דווקא ביחס לקשישים שסופם באמת נחרץ הבעיה בדרך כלל אינה קיימת, בשונה ממה שמתואר בסרט. הרפואה הפליאטיבית (רפואה תומכת) אצלנו היא מתקדמת, והיא שמה לה במפורש כמטרה להקל על הסבל של החולה, ולא להאריך את חייו בכל מחיר. שחרור שסתום בתחום זה, יוציא לפעולה את מקורביהם האוהבים של חסרי הישע, אך גם את אלה שחומדים בהסתלקותם.
קידום המכירות לקראת "מיתה טובה" עסק רבות בעירום, והבטיח שהוא רלוונטי לעלילת הסרט. עבורי זו השאלה הפחות חשובה. ברור שלבנה פינקלשטיין לא פחות נאה מהאנגליות. הבעיה שלי היא שהיוצרים הישראלים הניחו אותה ואת חבריה לא כדי להחמיא להם, אלא בפוזיציה שנועדה להדגיש עוד יותר את הזיקנה שלהם.
"מדובר בסרט ישראלי טוב", סיכם הנחתום זאב רווח למצלמות על הסרט. ואני מסכים איתו שמדובר בצוות שחקנים נפלא.
ד"ר יעקב בן שאול הוא גרונטולוג ומחבר ספרים בתחום הזקנה