כולנו במצב קבוע של מתח וחרדה. כל לילה יש עשרות פיצוצים. אסור לסגור את החלון – משאירים אותו פתוח, בגלל שכל אחד מהפיצוצים האלו יכול בקלות לשבור אותו – ולכן רעש הפיצוצים אפילו יותר חזק.
כשאין חשמל אנחנו מפעילים גנרטור קטן שלא מספיק לכל המכשירים – אלא רק לטלוויזיה. כל המשפחה יושבת מול הטלוויזיה ומתווכחים על מה לראות. סמאא, שהיא בת שנה וארבעה חודשים - רוצה רק ערוץ "ציפורי גן עדן" – שמשדר שירים לילדים. רק ככה הילדה נרגעת. כשהיא שומעת את ערוצי החדשות – היא בוכה וחסרת מנוחה.
הסיטואציה הקלסטרופובית הזאת יוצרת הרבה ויכוחים. אין לאן ללכת, איו לאן לברוח. אם בערב רגיל הייתי יוצא לשכן לשתות קפה לפני השינה – היום אפילו זה לא יכול לקרות.
מאכיל תרנגולת, לא יורה טיל
גם במשך היום אף אחד מאיתנו לא יוצא מהבית. רק כשחסר משהו לאכול – אני קופץ לדקה עם האופנוע למכולת שנשארה פתוחה. ומיד חוזר. יש לנו 3-4 תרנגולות בחצר. מוסא רוצה לצאת להאכיל אותן ואני חייב לאסור עליו לצאת לחצר כי המל"ט יכול לטעות ולחשוב שהוא בדרך לשגר טילים. כשהמל"ט מתרחק אנחנו יוצאים לכמה שניות החוצה ונותנים להן אוכל. אותו דבר לגנרטור בגג – מאד מפחדים לצאת ויוצאים רק כשהמל"ט נעלם לרגע.
אני עובד בארגון זכויות אדם, וצריך לעקוב בקפדנות אחרי כל האירועים. מרוב הרישומים שלי הראש כבר מתפוצץ – עשרות ומאות דיווחים על פגיעות בכל יום. אבל אין לי לאן לברוח כשאני צריך קצת מנוחה. אני חייב להמשיך לעקוב. המתח התמידי גובה ממני מחיר גבוה ואני כל הזמן מרגיש על הקצה.
קודם כל אני מחפש את התינוקת ולוקח אותה לידיים. אנחנו מתרחקים מהחלונות והולכים לאמצע הבית. אני משחק עם סמאא ומרים את הווליום של הטלוויזיה כדי שהפיצוץ לא יפתיע אותה. אבל הרבה מהפיצוצים מגיעים בלי שום הכנה.
כל פעם כשיש פיצוץ קרוב מתקשרים כל בני המשפחה והחברים, ומנסים להבין ממני מה אומרים הישראלים – כי אני יחיד שמבין עברית ורואה תקשורת ישראלית. עכשיו כששמעתי שאושר לגייס 75 אלף חיילי מילואים של צה"ל, זה יצר חששות רבים אצל כולם. כולם פוחדים ומקווים שהפסקת האש קרובה.
עכשיו, כשיש מלחמה, עזה בכותרות. אבל גם בימים רגילים, החיים שלנו רחוקים מלהיות נורמליים. גם בשגרה אנחנו מנותקים מהעולם 8 שעות ביום, ללא חשמל. ואותו המתח והחרדה שקיימים במלחמה – נמצאים שם תמיד, בעוצמה נמוכה יותר. אף פעם לא בטוח בעזה.