השבוע נתקלתי בפוסט שיצר דיון ברשת על ליהוק של טרנסג'נדרים לסרט ולא הייתי צריכה יותר משתי שורות אל תוך הפוסט כדי להבין בדיוק במה מדובר. שוב ליהוק לסרט על גבר שעובר שינוי מגדרי או "הופך לאישה", שוב מדברים על התהליך או עלינו, נשים טרנסיות, כאילו מדובר בסרט "רובוטריקים" חדש.

במשך שנים סרטים על נשים טרנסיות היו תמיד סרטים אליהם ליהקו גבר בפאה או אישה סיסג'נדרית ששיחקו אישה טרנסית. זה לבדו הופך את הדמות לפחות מעניינת ורלוונטית ולהרבה יותר סטריאוטיפית ושטחית. זה תמיד מתחיל בגברי חרדי שהיה בן ישיבה או באיש משפחה שגילה את עצמו בגיל 40 כמו בסדרה הנוראית "טרנספרנט", על גבר שהחליט באמצע החיים להיות אישה. ובכן, לא. זה לא עובד ככה.

בכל פעם מחדש מציגים את הסיפור שלנו כמעין החלטה שהגיעה מהשמיים, פתאום באמצע החיים. לא מדברים בסרטים האלו על העובדה שאנחנו חיות עם ההתלבטויות האלה כל החיים, שאנחנו הולכות לישון עם זה וקמות עם זה. הסיפור השחוק הזה, על גבר שהחליט להתעסק בהגשמת החלום שלו להיות אישה אחרי שנים של בית וגינה ואישה וילדים, הוא ברוב המקרים הדבר הכי מנותק מהמציאות. אצל רובנו, החלום הזה הוא מאבק יומיומי שהולך איתנו שנים. לא משהו שקורה בין ליל, ובטח שלא ככה. סיפור החיים שלנו הוא אותנטי, ייחודי ומלא בכאב ובמאבק אבל לא את זה מראים לכם בסרטים ובסדרות.

לוורן קוקס כתום זה השחור החדש (צילום: יחסי ציבור (האגודה),  יחסי ציבור )
היוצאת מהכלל שלא מעידה על הכלל. לוורן קוקס|צילום: יחסי ציבור (האגודה), יחסי ציבור

עד גיל 20 ומשהו, לא זכור לי שראיתי סרט על סיפור טרנסי שטרנסית שיחקה אותו. רק ב-2015 זכינו לראות את לוורן קוקס עושה היסטוריה ב"כתום זה השחור החדש", ומאז אני בקושי זוכרת דמויות כאלה. אני מכירה את התשובה שאנשים יורים על אוטומט - בטח יש מחסור בשחקניות טרנסיות. פשוט אי אפשר למצוא מספיק שחקנים ושחקניות טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות ללהק. נכון, רובנו לא זכינו להיות בנוער בית ליסין בצעירותנו אבל זה לא מה שאמור לשנות. כשטרנסית משחקת טרנסית, ההזדהות שלה עם הסיפור הופכת אותו ליותר מרגש ואותנטי מכל מה ששחקן זוכה אמי או אוסקר או מה שתרצו יוכל לעשות. כי זה שלנו. זה לא משחק, זה אמיתי. לספר את הסיפור שלנו הופך אותנו לשחקניות הטובות ביותר שיש. זה החיים שלנו ואין מי שתוכל להזדהות ולהביא את עצמה לזה כמונו.

זאת תובנה שאנשי תעשייה, ולא רק הם, צריכים להתחיל להפנים. בינתיים אנחנו בעיקר שומעות תלונות של מלהקים שמפנים אלינו אצבע מאשימה, לפיה אנחנו לא משתפות פעולה ובכך מפספסות את הושטת היד אלינו, את החשיפה של העולם לסיפור שלנו. בואו נשים דברים על דיוקם: לא עושים לנו טובה שלתפקיד טרנסי מלהקים טרנסיות. אנחנו לא צריכות להתחנן ולבקש ולהודות למי שמשתמש בסיפור שלנו בלי לכלול אותנו.

מבין כל התגובות לפוסט הזה, הייתה אחת שנשארה איתי. נאמר שם, במילים אחרות, שאנחנו צריכות להגיד תודה שסוף סוף לוקחים סיפור חיים של טרנסית ועושים ממנו יצירה מרגשת ולא משתמשים בנו רק כקוריוז או כסטריאוטיפ של נשים בזנות. באמת? אנחנו צריכות להגיד תודה? אנחנו החלטנו לשבור את התקרת הזכוכית של עצמנו ולהגיד די. אנחנו לא רק נערות ליווי או נער ישיבה חרדי, אנחנו לא פטיש או פנטזיה שגברים צריכים לממש, אנחנו מסמך אנושי מרגש. אנחנו נעמוד על שלנו, נפצה פה ונתנגד. אנחנו לא אומרות תודה, אנחנו אומרות לא תודה.