שלושה וחצי חודשים בלבד, מאה וקצת ימים חלפו מאז התחילה המחאה החברתית הגדולה בתולדות ישראל. כל כך הרבה עבר מאז, כל כך מעט זמן. כל כך הרבה קרה וכל כך מעט באמת השתנה. ימים של תחושת מהפכה הפכו במהרה לזיכרון עמום של שמחת מחאה מתפרצת וחד פעמית.
העיתונים, אתרי האינטרנט, תכניות הרדיו והטלוויזיה - הם כבר מתייחסים למחאה כאל אפיזודה חולפת של קיץ. מדברים בלשון עבר, כאילו הכל כבר מאחורינו. כאילו לא נולד שיח חדש שאותו דיברו מיליון איש שיצאו לרחובות. כאילו לא רעדו כיסאותיהם של נבחרי הציבור - כמה מוזר הביטוי הזה! - במהלך הקיץ שבו הם בילו בפגרה, מנותקים כהרגלם מהעם ורצונותיו.
ובכן, הסיפור לא נגמר. הסיבות למחאה טרם השתנו וכולן נותרו רלוונטיות מתמיד: יוקר המחיה, מצוקת הדיור, משבר בשירותי הרפואה, הזנחה פושעת של ניצולי שואה וריכוז ההון אצל המשפחות העשירות במשק. אמנם אסם ותנובה הורידו קצת מחירים של כל מיני מוצרים, אבל מותר לחשוד בהם שהמחירים יעלו מחדש בעוד זמן מה. אמנם ראש הממשלה הקים עוד ועדה, הועדה נתנה עוד המלצות, אבל מותר לחשוד שאפילו אותן יצליחו למסמס בחלוף הזמן. כי ככה זה, יצאנו למחאה אדירה אבל הדיסקט עדיין לא התחלף לגמרי: עדיין עובדים עלינו בעיניים עם הבטחות לשינוי.
האם זה מספק אותך? האם הבטחה לשינוי מצידו של פוליטיקאי ישראלי היא הבטחה עם כיסוי? אפשר להניח שמרבית אזרחי המדינה ישיבו בשלילה על השאלה. וזו בדיוק הסיבה שאנחנו חייבים לצאת שוב החוצה אל הרחובות. נכון, אחרי שלושה חודשים של פעילות מחאה אינטנסיבית אנחנו כבר עייפים, אבל מצד שני אף אחד אחר לא יעשה בשבילנו את העבודה. זו האחריות שלנו, של האזרחים, של כל אחד ואחד מהקוראים, להמשיך את המסע לשיקום המדינה והכלכלה. להפגין, לבטא שוב את תחושת הסולידריות שהתפרצה, לדרוש טיפול שורש ולא להסתפק בשיננית.
ההפגנה תתקים במוצ"ש, תשע בערב, בכיכר רבין, וברחבי הארץ
אסף לוי הוא עיתונאי ומראשוני המוחים ברוטשילד