כותרות ממודיעין ומחיפה, שידורים חיים מבאר שבע ועפולה. מי היה מאמין, התקשורת גילתה שיש בישראל פריפריה. אבהיר כבר עכשיו - מחאת הדיור, שהפכה למחאה כללית על פערים חברתיים ויוקר מחיה, מבורכת. מזל שהיא התחילה מהמקום הנכון, כלומר מהמקום הכי נחשב ויוקרתי בעיר הכי נחשבת ויוקרתית. אחרת – היא לא הייתה מתרוממת. מה הסיכוי שהייתה מקבלת כזאת חשיפה אם לא הייתה מתחילה רבע שעה מכל המערכות העיתונאיות המובילות? נמוך מאוד, אפילו אפסי. אילו היו מתלוננים על בעית הדיור רק בירוחם המרוחקת, זה היה זוכה לאייטם קטן במקרה הטוב והתעלמות קרה במקרה הריאלי יותר.
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
חמור מכך: מה היה קורה לו עיתונאים לא יכלו להזדהות איתה, כמו שהם לא מזדהים עם מה שנקרא לו "עניים אמיתיים"? זה הסיפור התקשורתי האמיתי של המחאה הזאת. עיתונאים מדושנים מציגים את הבעיות של עצמם וחוטאים לאחריות החברתית הרחבה שלהם, בדיוק כמו שהיה כאן גם לפני המחאה. אין בכך כדי להוריד את חשיבות המחאה ממעמד הביניים שסובל מפערים לא אפשריים, יש בכך כדי להצביע על רדידות תקשורתית שגם דורשת שינוי. אם המחאה הנוכחית מנסה לשנות סדרי עולם חברתיים-כלכליים בארץ, כך שתהיה חלוקה הוגנת יותר של משאבים בין עשירים ועניים, הנה המטרה הבאה: שינוי פני התקשורת.
הרי מרמור קיים כאן בשפע, וגם בעיות, כך שהיה מקום לסיקור נרחב יותר של המצב החברתי בפריפריה גם לפני המחאה. זה לא שכתבים עצמו עיניים, או שלא נעשו פניות לתקשורת מהפריפריה לעיתונאים. זאת פשוט הייתה אדישות תקשורתית כלפי מצוקות חברתיות. במקרה הטוב, עיתונאים שחשבו שכתבה "חברתית" מתקבלת כפחות חשובה או מעניינת במערכת, לא התעקשו עליה. במקרה הרע – הם התעצלו לנסוע רחוק כדי לחפש אותה ולהתעמק בה. תשאלו תושבים בפריפריה כמה קשה להם להביא אנשי תקשורת שיסקרו את הבעיות שלהם. מה הסיכוי שכתב יגיע לסקר מחאה בדימונה? ומה הסיכוי שבזמן של שקט צבאי יהיו – חוץ ממנחם הורוביץ – כתבים שיסקרו את הבעיות החברתיות בקרית שמונה?
מתי התקשורת תשכח שוב את המחאה?
הבעיה היא כמובן לא רק בכתבים, שבתוך הלחץ להנפיק מקסימום כתבות במינימום זמן בוחרים את הפתרון הקל. את האצבע המאשימה צריך להפנות גם כלפי המו"לים והעורכים. המו"לים התנהלו כמי שלא מבינים את האחריות החברתית שיש להם בידיים. הרי עד השבועות האחרונים היה ברור שרק ביטחון וצבא מוכרים עיתונים, ואיתם פוליטיקה ורכילות. רק עכשיו העיתונים משתנים ונותנים יותר במה למצוקות החברתיות.
התקשורת בארץ כרגע מחבקת את המחאה, ומדובר בהישג לא קטן למארגניה. פייסבוק עוזר, אבל מחאה עדיין נחשבת רצינית רק כאשר היא מסוקרת בתקשורת המרכזית. אבל מוקדם להתלהב מכך – מה יקרה ביום שבו בעלי העיתונים ועורכיהם יחשבו שהמחאה החברתית כבר לא מוכרת עיתונים? מה יקרה כשלפחות בעיני המו"לים, המאבק ייכשל?
זה השלב שבו הציבור יידרש למחאה כלפי התקשורת. מדובר בעולם שונה לגמרי מזה הפוליטי. אם פוליטיקאים חייבים עוד, במידה כזאת או אחרת, להציג ארשת רצינות ומחויבות לציבור – לעיתונים אין כל בושה להתנהל כאילו מדובר בעסק כלכלי בלבד. מאחר והציבור בארץ מתחיל להבין שיש לו כוח צרכני, האם הוא יידע להיות בוגר – כפי שהוא מתנהל עכשיו – ולדרוש גם תקשורת חברתית יותר שמתייחסת לבעיותיו גם ביום-יום, כשאין מאבק ענק? נחיה ונראה.