יש לי, יש לי, יש לי בדיחה גסה:
- איך קוראים לבשר שמסביב לערווה?
- אישה.
קשה להעלות על הדעת שרב יספר את הבדיחה הגסה והשוביניסטית שלעיל, אבל החיים מפתיעים. למעשה, הרב הראשי בכבודו ובעצמו כותב אותה, וברצינות. אבל הביטוי "קול באישה ערווה" לא יכול שלא לקומם כל אדם שרואה בנשים יותר מאובייקט מיני. הערווה היא, כידוע, איבר המין הנשי, אבל ההלכה שהוציא לאחרונה הרב מתחת ידו חמורה עוד יותר – לא רק גוף האישה ערווה אלא גם קולה. האפולוגטיקה לא תעזור כאן. מי שמתייחס לחיילת ששרה "התקווה" כערווה לא מכבד אותה אלא משפיל אותה. זו הלכה משפילה – נקודה.
אני איני בעל הלכה ולא מתיימר להכניס את ראשי במחלוקת הרבנים. הרב דוד בגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, פוסק שישנה חובה הלכתית על חיילים להישאר בטקס שבו שרות נשים; הרב הצבאי הראשי ומרבית רבני הציונות הדתית פוסקים שמותר להם להישאר; הרב הראשי פוסק שאסור. מעניין שהוא העיד על עצמו שהוא אינו יוצא מן האולם כשנשים שרות; זהו חידוש הלכתי גדול לכשלעצמו – מה שמותר לרבנים אסור לחיילים. ככל הנראה היה חשוב לו לרוץ ולפרסם פסק כתוב רגע לפני שהרבנות הצבאית מפרסמת פסק שמתיר, לסנדֵל את המרא-דאתרא של הצבא.
השבוע אמורים להתכנס ראשי ישיבות ומכינות כדי להחליט יחדיו כיצד להנחות את תלמידיהם. עד כה היו צריכים להחליט האם לעמוד לימין החיילים שצפצפו על הנחיות הרבנות הצבאית ונקטו במדיניות הלכתית-פרטית או לחזק את סמכותה ההלכתית של הרבנות הצבאית; כעת הם יידרשו להחלטה משמעותית יותר – האם ליישר קו עם הפסק בעל האופי החרדי של הרב הראשי לישראל או לתמוך בפסק הציוני של הרבנות הצבאית. איך שלא נסתכל על זה – הויכוח מחבל בדימוי המעורער ממילא של היהדות בישראל.
וכשאתי אנקרי שרה פיוטים של ר' יהודה הלוי?
אבל יש גם יהדות אחרת, של דתיים וחילוניים שלא מתרשמים מהפלפול ההלכתי של הרבנים האוסרים והמתירים. זוהי יהדות שדוחה בשתי ידיים את עצם הקביעה כי "קול באישה ערווה". יהודים טובים אלו (וביניהם גם שומרי הלכה רבים) יודעים כי "קול באישה – תענוג". הם קונים כרטיסים להופעות של אתי אנקרי, ששרה את פיוטיו הדתיים-ארוטיים של ר' יהודה הלוי, מתוך מוטיבציה יהודית ורוחנית וללא חשש ערווה. ברוב בתי כנסת מכל הזרמים בעולם היהודי נשים תשרנה יחד עם הגברים כך שגם קולן ישמע. בישראל ישנם אפילו בתי כנסת אורתודוכסיים שבהם נשים מובילות את התפילה. בבית הכנסת "שירה חדשה" אישה מובילה את הסליחות שלאחר תפילת ערבית של יום הכיפורים. שומרי ההלכה מוזמנים לבא ולשפוט אם יש בזה איזושהי פגיעה בעבודת ה'.
ההנאה מ"קול באישה" אינה המצאה מודרנית, אלא קול יהודי עתיק ואותנטי. לצדם של פסקי ההלכה החרדים מנוכחותן של נשים במרחב הציבורי, מיופיין של נשים ומיפי קולן, התקיימה תמיד גישה אסתטית, רוחנית ומוסרית שחגגה את "קול באישה – תענוג". למרבה הפרדוקס, הביטוי "קול באישה ערווה" עצמו נלמד מכתוב שכזה: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב', י"ד). למרבה העצב הוחלף "הקול הערב" בערווה. התורה מספרת כיצד לאחר קריעת ים סוף מרים הנביאה לקחה את התוף בידה והחלה לשיר וכיצד יצאו כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. פרשנים שונים הציעו שמרים היא זו שהחלה לשיר ורק אז, אחריה, משה ובני ישראל – הגברים – הצטרפו והורישו לנו את שירת הים. גם דבורה הנביאה שרה, והתנ"ך לא התבייש בה ובשירתה. עולה על כולם עדותה של המשנה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך (תענית ד,ח)
ישנה יהדות אחרת, שנהנית ממחולות המחניים, משירת נשים ומהזכות לעבוד את ה' בצוותא. הימים הללו קוראים לכולנו לעשות תשובה: לשוב לעצמנו, למקורותינו, לערכי היהדות הנעלים. אם נזכה, נשוב ונכיר בכך שקול באישה – תענוג.
שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים