זהו. היא נוסעת. היא אפילו מצליחה להעלות ולשנע נוסעים. אז מזל טוב. ומסתבר שבעיני הרשויות לפחות, עכשיו כשהרכבת סופסוף יודעת לנסוע, צריך ללמד גם את האנשים איך בדיוק נוסעים. ראיתי כיצד שומרים (ושומרות) חמושים (וחמושות) מונעים בגופם מהציבור הסורר לעלות על הקרון עד שאחרון החפצים לרדת אכן יורד. כמו בחו"ל. רק שכמו בארץ, פה עושים (קצת פחות מ) חצי עבודה. מספר המאבטחים בתחנות קטן באופן משמעותי ממספר הדלתות ברכבת, וכך יוצא שבעוד שבשתי דלתות רנדומליות בכל רכבת מתנהלות ההעפלה והירידה מסיפון הרכבת בצורה מופתית (שלא לומר חיילית ומפוחדת), בשאר הדלתות שורר בלגן אטומי.
יאללה נו. 12 שנה לקח לרכבת להבין איך להעמיס נוסעים ולזוז ממקום למקום, אז מה זה עוד חמש או שש שנים עד שהחמושים ישכילו ללמד את הציבור איך לעלות ולרדת?
הכל הכל אני יכול
היום מסתיים החופש הגדול, אז בקרוב לא יהיו כתמים של גלידה ושל ארטיק קרח מפוזרים על הרצפה בכל רחבי הבית במהלך כל שעות היום, ובקרוב תצטמצם מעט כמות ההופעות ואוכל להשתין גם באסלתי הפרטית ולא רק על עצים הפזורים בצדי הדרכים בכל רחבי המולדת. בקרוב הילדים ישבו קצת פחות על הספה ויראו קצת פחות טלוויזיה, ובקרוב אשב אני מעט פחות בוואנים ובמוניות בדרכי אל ירושלים וממנה, והתחת שלי יקבל בחזרה את צורתו הטבעית. בקרוב הילדים יריבו זה עם זה הרבה פחות, אבל גם ישחקו זה עם זה הרבה פחות, ובקרוב הלהקה תופיע על פחות במות וכתוצאה מכך המיומנות והטבעיות שבמופע יפחתו אמנם, אבל האמת היא שההתרגשות לקראת כל הופעה תגבר.
היום מסתיים החופש הגדול, אז בקרוב תסתיים לילדים השגרה נטולת השגרה ותחל שנה שבה הם אולי ילמדו איזה משהו חדש, וגם הלהקה תרגיע קצת את הקצב, תתכנס בתוך עצמה, ואינשאללה גם לנו ייצא בתום ההתכנסות הזו איזה משהו חדש. ממש בקרוב צפויים לחזור החיים למסלול הרגיל והמשונה שלהם, אותו מסלול בדיוק שממנו כל כך רצינו חופש רק לפני חודשיים. ככה זה בחיים. שיהיה בהצלחה לכולם.
פרופורציות
כפי שהבנתם, יש אצלי בבית למעשה שני מצבי התנהגות של הילדים בינם לבין עצמם. או שהם רבים כסאח, או שהם חברים הכי טובים. מדובר, כמובן, בעיקר על השניים הגדולים (בני שמונה וחמש [שיהיו בריאים], למתקשים בזיכרון ולקוראים המסורים פחות). הקטנטונת עדיין איננה לגמרי חלק מהמטוטלת הקיצונית הזו שבין אויב ואוהב, אבל אני בהחלט קולט שהיא כבר בדרך.
על כל פנים, הרגעים המעניינים במיוחד, הם אלה שבתפרים שבין החברות לכסאח ובין הכסאח לחברות בחזרה. את המהפך מ"שולם" ל"ברוגז" יכול להדליק כל דבר. מילה לא במקום, הקנטונת, ויכוח על מי ראשון במשהו, כל דבר. אבל הדרך בחזרה מסובכת הרבה יותר. כאן צריכים הניצים להתאמץ כדי למצוא שפה משותפת על מנת שיצליחו לייצר פיוס שיהא אמיתי ולא מדומה. ומכיוון שהאחים מכירים כל כך טוב זה את זה, יודע כל אחד מהם בדיוק היכן נמצאות הנקודות הרכות של משנהו, ומה בדיוק כדאי לו להבטיח ואו לעשות על מנת לזכות באמון מחודש מאחיו הכועס והפגוע.
וכך, ביום מן הימים בשבוע שעבר, פגע הבכור ברגשותיו של האמצעי באמצעות פעולה שנשתכחה ממני כבר. אחרי כמה רגעים, הוא החליט שדי לו בברוגז ושהגיעה העת להשלים. הוא ערך חיפוש ברחבי הבית, איתר את אשתי והתלחשש עימה מעט. "אז אפשר, נכון?" היו המילים האחרונות שהוא אמר לה, והיא השיבה "כן". אחר כך הוא פסע לחדר הילדים ופנה לאחיו הצעיר: "אני יודע שלא הייתי בסדר ושהעלבתי אותך מאוד", פתח, "אבל אני רוצה לפצות אותך. אמא ואני נכין לך צלחת עם כל הדברים שאתה הכי הכי אוהב!". האמצעי שתק לרגע, כחוכך בדעתו, ואחר כך השיב: "תודה רבה, אבל אני חושב שזו קצת בעיה. כי כל הדברים שאני אוהב זה יותר מדי בשביל צלחת אחת!"
בואנה
טור שלם עבר ולא כתבתי שום דבר פוליטי. אז ככה: לא חשוב איפה אתם גרים, צאו ותפגינו במוצאי שבת. כולם צריכים לתת כתף למאבק הכי צודק שזכור לי. אסור להרפות!