פינת בני הדודים
"באופן כללי, הרמדאן הזה עובר די חלק. תמיד אני מת מפחד כשהחג נופל בקיץ, כי לצום תוך כדי עבודה במשך כל שעות היום במהלך הקיץ זה יכול להיות סיוט אטומי. אבל באופן כללי, כמו שאמרתי, השנה הכל בסדר יחסית.
מה שכן, ביום רביעי היה חם. מה זה חם? אש. ולא רק שהיה חם, אלא שדווקא ביום רביעי היו בוחטה של שליחויות לעשות. אני עובד בשופרסל, אז תמיד יש מלא שליחויות, אבל ביום רביעי היו שליחויות כפול מהרגיל. כאילו שזה יום חמישי או משהו. בכל מקרה, הגיעה השעה שתיים בצהריים, שיא החום, וקיבלתי שליחות לנחלאות. ואני שונא שליחויות בנחלאות. הפקק המסריח של רחוב אגריפס עם כל האוטובוסים שתוקעים שם את החיים, הסמטאות הצרות, והרוורסים הפסיכוטיים שצריך להנדס בשביל להגיע עד הכתובת. שונא את זה. אבל מה לעשות? זאת העבודה.
בסופו של דבר הגעתי לכתובת, שהייתה בבית דו קומתי - והשליחות לקומה השנייה (כמובן...). שמתי ארבעה אורות והורדתי את הארגזים מהאוטו. הייתה בכתובת איזו חצר פנימית פיצית כזו עם עץ תאנה שאפילו מטר וחצי אין לו עדיין. הסתכלתי על העץ וראיתי שלמרות שהוא קטנצ'יק, יש עליו איזה כמה פירות מה זה סבבה. מהסוג שאתה לא צריך לטעום בשביל לדעת שהם מתפוצצים מטעם. ככל שהסתכלתי על התאנים השמנות האלה נעשה לי חם יותר, וככל שדמיינתי את הטעם שלהן התייבשה לי הלשון יותר ויותר. איזה אלוהים רואה אותי עכשיו? שאלתי את עצמי. האם למישהו באמת יהיה אכפת אם אוריד לי איזו תאנה אחת מהעץ ואדחוף אותה לפה?
וככה, כמו שניחשתם, נתתי ליצר להשתלט עלי. הנחתי את הארגזים על השביל והתקרבתי לעץ. בחרתי לי איזו תאנה עסיסית, קטפתי אותה וניקיתי אותה על החולצה האדומה של שופרסל שאני חייב ללבוש בעבודה.
אבל איך שבאתי לתת בתאנה את הביס האסור יצא עליי בעל הבית בצעקות כאלה של יהודים אשכנזים עם כרס: 'סליחה? אתה לא חושב שזו חוצפה? מה אתה חושב שאתה עושה?' ועוד כל מיני דברים כאלה. מה יכולתי לעשות? ידעתי שהוא צודק. ידעתי שלא הייתי צריך להתפתות לקטוף את הפרי המתוק, בטח שלא ברמדאן. השפלתי את ראשי והתנצלתי מעומק הלב. האשכנזי, שראה כנראה שהסליחה שלי באה ממקום כנה, התרכך קצת ואמר שזה לא נורא ושבפעם הבאה אני פשוט צריך לבקש. כן בטח. שמרתי את התאנה אצלי עד שקיעת החמה ואכלתי אותה בתיאבון כשהגיע האיפטר. התאנה הייתה ממש נהדרת. בדיוק כמו שדמיינתי. מה יש לומר? יש אלוהים בשמים."
איזה קטע!
קצת לפני שהתחיל כל הבלגן הכואב והמדכא הזה בדרום, בשעה שענייני האוהלים עוד הטרידו אותנו, קפץ אביגדור ליברמן לביקור בדרום. לעיר שדרות ליתר דיוק. לאחר שסיים שם את ענייניו, הציע לו מאן דהוא לבקר במאהל המחאה המקומי. אבל אביגדור סירב, בטענה שהאנשים באוהלים הם "צעקנים בתשלום". יו! איזה קטע! "צעקנים בתשלום". זה בדיוק מה שאני חושב על אביגדור ליברמן ועל חברי מפלגתו.
נחלאות
לעניות דעתי, אני גר בשכונה הכי יפה בארץ. ככה אני חושב. נכון שקשה פה עם התחבורה, ונכון שהאוטובוסים על אגריפס סותמים את החיים בצורה פסיכית. אבל יש גם אחלה וייבז, וחוץ מזה כל פעם שאני חוטף עצבים אני יושב לי קצת בגינה, קוטף איזו תאנה מהעץ הקטנצ'יק שלי (בקושי מטר וחצי יש לו) ונרגע בסבבה.
אבל מה שאתם לא יודעים, זה שהשכונה הזו היא לא רק יפה - אלא גם מפתיעה מאוד. הנה השבוע, כשצעדתי הביתה, ראיתי ברחוב הדקל דיוקן גדול ומרשים של טדי קולק. שימח אותי לראות את הדיוקן. אני אוהב אמנות רחוב, במיוחד אם היא מושקעת. התקרבתי קצת לדיוקן, כדי לצלם בטלפון ולהראות לאשתי, שגם היא אוהבת אמנות רחוב, וכשהייתי במרחק של מטר בערך מהיצירה ראיתי שהיא עשויה כל כולה מפקקים של בקבוקי משקה. איזה כיף שיש דברים כאלה. איזה כיף שזה קורה אצלי בשכונה. לא נותר לי אלא להחמיא לאמן המסתורי על עבודה נפלאה ומרגשת שמייפה לי את השכונה ובכך מייפה לי את החיים. סחתין!
יבואו זמנים טובים.
שאנן