בחוות הבודדים "נאות", שממוקמת לצד הכביש שבין קיבוץ טללים למצפה רמון, בנו בעלי החווה גב מלאכותי בסמוך לחדר האירוח. הגב איננו עמוק מדי, ובגלל שהטמפרטורות באיזור גבוהות כל כך במהלך כל שעות היום, המים בגב חמימים גם בשעות הערב. אז אני שוכב ומתפנן. מתפנן ושוכב. כמה שקט יש במדבר! שקט בלתי מתפשר. אם לא הייתי יודע ששישים אחוז משטחי מדינת ישראל הם מדבר הייתי מאשים את השקט הזה בחוסר לויאליות. בצביעות. הארץ כולה גועשת בעוצמות שאין להן תקדים שזכור לי, אבל על המדבר זה ממש לא עושה רושם. הוא היה כאן קודם והוא יהיה כאן גם אחר כך, יהיו תוצאות המחאה אשר יהיו.
שלוש שנים מחיי העברתי בחלק הזה של הארץ. שלוש שנים בגיל שנחשב מאוד חשוב ומשמעותי לעיצוב האישיות על פי כל תזה פסיכולוגית מקובלת. אולי בגלל זה, למרות שאני יודע שכל המשפחה שלי מאושרת בביקורנו כאן - אולי בגלל שהעברתי כאן תקופה, אני מדמה לחשוב שאני מאושר טיפה יותר. פחות חם לי מאשר לאישה, אני יותר מבין "מה יפה בנוף הזה בכלל" מאשר הילדים. וכשאני שוכב בגב, ומביט בקו הרכס, ונכנע לשקט, אני כמעט ומתגעגע.
אבל לא באמת. רק כמעט. מפני שלגור פה זה לא באמת דבר שמתאים לי. אני עירוני מדי. המולתי מדי. אין לי את הטמפרמנט והקצב המתאימים למגורים במקום שכזה, והאמת היא שאני אפילו לא מבין איך אפשר באמת לגור פה בכלל. מה שאני כן מבין, באמת מבין, זה את ההרגשה (שאני מניח שהיא משותפת לכל האנשים שמתגוררים בחוות הבודדים בדרום) שאתה רואה דבר כלשהו בצורה מוחשית ביותר, בשעה שמרבית האנשים סביבך אינם רואים אותו כלל.
"מה יקרה..." חולפת לי בין הרקות מחשבה מופרכת ומאותתת שאולי כדאי לי לשתות מים למרות שאני שוכב בתוך המים, "...מה יקרה אם עשרות אלפי ישראלים יעברו לפתע להתגורר בכל רחבי הר הנגב? מה יקרה, אם לפתע, ברגע אחד, בצורה כמעט סימולטנית, יראו רבבות אנשים בבירור את אותו הדבר שגורם לאותם בודדים לקבוע את ביתם בחוות המכונות 'חוות בודדים'? מה יקרה אם כולם כאחד יחליטו שזו הדרך, ושגם הם רוצים, חייבים, להצטרף? ואגב, אולי זה באמת הכיוון?", אני ממשיך ושואל את עצמי עוד, "אולי לשם באמת זורמים העניינים? שהרי אינני זוכר שהייתה פה אפילו חוה אחת כשהתגוררתי באזור, והנה עכשיו - מצוינות במפה עשרות!".
"ועדיין, רק אנשים ספורים חיים פה. מעטים מאוד. אבל הבודדים יודעים שהצדק עימם. הבודדים משוכנעים שהציבור כולו עיוור לאמת, כיצד יגיבו אם וכאשר המוני אדם יסכימו איתם לפתע, יאמצו את מכלול הבנותיהם וערכיהם, ואף יעברו לגור לידם?"
"אולי, אם היום הזה יגיע, ירגישו הבודדים כי יותר מכל דבר אחר, הם חייבים מנוחה. ובמצב שכזה הם יעלו ודאי על רכב השטח שלהם, כי הטרקטורון לא יוצא מהחווה, וייסעו בכביש המהיר לתל אביב. אולי אפילו לירושלים, או חיפה, או אשדוד, או מודיעין, בקה אל גרבייה, קריית שמונה, חולון, באר שבע, נתניה. כל מקום. זה לא באמת משנה כי הם יוכלו לנסוע לכל עיר בארץ הזאת, ואז לטבול במעט רעש אמיתי. להתבשם בניחוח כרך, תוך שהם מהרהרים כל העת על מה יקרה לבדידות שלהם, ועל מה יהיה על השקט שהם כל כך התרגלו אליו. לבסוף יבינו שהכל בחיים יחסי, ויחזרו המדברה בכוחות מחודשים".
כי אין כמו המדבר.
בוז!
הן המהפכות בעולם הערבי והן התעצמות המחאות אצלנו מוכיחות את מה שהיה ברור וידוע מלכתחילה, והוא שאין כמות של גזירות והפחדות שמסוגלת להמית בוז אמיתי ושורשי. כאשר יענו את הבוז כן הוא ירבה וכן יפרוץ. כאשר האנשים, "העם", על כל נגזרותיו, חושדים בכנות הכוונות של מנהיגיהם, כאשר הם אינו סומכים על כישוריהם, נולד הבוז. והבוז סופו להתפרץ. הוא פרץ לכיוון של מירי רגב ביותר ממאהל אחד, והוא פרץ לעברו של אביגדור ליברמן כשהוא בא לראות אופרה בירושלים. והוא צפוי להמשיך ולפרוץ עוד ועוד. "לאן שלא תפנו", אומר העם לנציגיו, "אנחנו בזים לכם. והגיע הזמן שתרגישו את זה".
פינת בני הדודים
מצפון לגבול, בסוריה, נהרגו גם בסוף השבוע הזה עשרות אזרחים במהלך ההפגנות נגד השלטון שמתקיימות שם מדי סוף שבוע. חייבים להעריך את נחישות המפגינים הסורים. חייבים להרכין ראש אל מול מספרי ההרוגים הגדלים והולכים. ומה שהכי חייבים זה ללמוד מכל זה משהו.