קשה לחשוב על עוד אדם שנכנס לפוליטיקה הישראלית אחרי חשיפה כה ממושכת לציבור. קשה גם לחשוב על אדם שעל אף החשיפה הזאת איננו יודעים דבר על דעותיו. ובקיצור: יאיר לפיד הוא כמו הולוגרמה – דמות תלת-ממדית שאי אפשר לגעת בה משום שהיא חמקמקה וחלולה. הוא כל אדם, ואף אדם.
הוא מציג עצמו כ"אנחנו", כמו המלכה ויקטוריה שדיברה על עצמה בלשון רבים. אנחנו מוטרדים ממצב החינוך, ומשכרם של המורים, ומכך שהחרדים האשכנזים מפלים לרעה תלמידים מזרחיים, ומכך שהמשטרה לא יעילה והרבנות מושחתת וחברי הכנסת לא על רמה והשמאלנים קוראים לעמיתיהם בחו"ל להחרים את האקדמיה והימנים תומכים במתנחלים שמתנכלים לפלשתינאים.
ואנחנו כמובן נאנקים תחת האוברדרפט וזועמים על התחבורה הציבורית הרחוקה שנות אור מהסטנדרט האירופי. ובל נשכח את הטור הבלתי נשכח של לפיד אל "אחי העבדים", מעין מניפסט סוציאליסטי נטול סוציאליזם. ואיכשהו הוא מצליח להזדהות עם הפרולטריון המיוזע, למרות שהוא לא נמצא במשיכת יתר כי הוא מרוויח לא רע, ולא נוסע בתחבורה ציבורית כי יש לו רכב (למרות שהוא המיר את הב.מ.וו. בניסאן יותר עממית, בהשראת מחאת הקיץ), ולא עבד של אף אחד. בואו נודה – נוני מוזס ומוזי ורטהיים ואפילו שרי אריסון בזמנה זקוקים לו הרבה יותר מאשר הוא זקוק להם.
בנק הפועלים בחר בלפיד כדוגמן שלו משום שמחקרי שוק הראו שהוא נתפש כמי שמייצג ערכים חיוביים של ישראליות, מפגין יחס אישי, הוגנות ואמינות. הכל נכון. אבל חוץ מאשר משיכה מגנטית לקונצנזוס, אילו ערכים הוא מייצג? קשה לטעות כשמטיפים לשינוי שיטת הבחירות, גיוס תלמידי ישיבות ולימודי ליבה. הוא לא מתריס. הוא מרשה לעצמו להעביר ביקורת על המדינה רק בגלל שהוא אוהב אותה כל כך. עליו לא יגידו אף פעם שאינו ציוני, שאינו פטריוט. שמרן כבר אמרנו?
חבל שיתלכלך
הוא בעל הטור הפופולרי ביותר, בעיתון הפופולרי ביותר, מגיש מהדורת החדשות הפופולרית ביותר, בערוץ הפופולרי ביותר. יש לו הכל. בשביל מה הוא נדחף לזירה הפוליטית? הוא לא מבין שזה מעשה חסר אחריות שרק מחמיר את הפרגמנטציה של המפה הפוליטית, את האין אונות של המערכת? מי צריך עוד מפלגת מרכז – לא די בקדימה (שבינתיים הולכת אחורה), במפלגת העבודה שנוטה לאמצע כדי לגזול קולות מקדימה, בליכוד של ותיקי המפלגה שאף הוא פוזל למרכז ולו כדי להתרחק מהאלקינים והלווינים? רק לפיד חסר שם עם הטי והגולפים השחורים.
סדר היום של שלי יחימוביץ, דניאל בן סימון, אורי אורבך, ניצן הורביץ, עיתונאים לשעבר שנעשו חברי כנסת, הוא המשך לקו העיתונאי שלהם. ואילו לפיד? למעשה, הוא כבר מזמן לא עיתונאי. הוא כותב הגיגים ומגיש חדשות. בזמנו הפנוי הוא גם פזמונאי וסופר של ספרי מתח.
לפיד הוא החלום הישראלי. יפה בלורית, מצליח, מתרגש עד דמעות מסיפור על ילד חולה. אז בשביל מה הוא צריך ללכת לפוליטיקה? הרי במבחן הפופולאריות האמיתי הוא כבר ניצח מזמן. מיליונים בחרו בו. שישאיר את העבודה הפוליטית לאלה שמוכנים להזיע, לאלה שמוכנים לנקוט עמדות שאינן פופולאריות, לאלה שמוכנים להביע דעתם, לכאן או לכאן, על הכיבוש ועל החזרת שטחים ועל מיסוי עשירים ועל נזקי התחרות וההפרטה. חבל שיתלכלך, שיכתים את התדמית.
ואם, כפי שמסתמן, לא יקשיב לעצתי, שיעשה טובה אחת. שלא יתן ששלמה ארצי יחליף אותו באולפן שישי. זה באמת יהיה הסוף.
האם זו החלטה נבונה? כתבו לנו בתגובות