בימים האחרונים אני קורא בהנאה רבה את "הנץ ממלטה", ספר המתח המפורסם של דשייל האמט. למזלי לא ראיתי את הסרט עם המפרי בוגארט, כך שאני נהנה לא רק מהאיכות הספרותית אלא גם מהעלילה הבלשית. באחד המפגשים של הבלש סם ספייד עם לקוחתו, הפאם פטאל מיס אושונסי, הוא מספר לה סיפור, שהולך בערך כך:
יום אחד נכנסה למשרדו בסן פרנסיסקו אישה, שסיפרה לו כי בעלה נעלם ללא זכר לפני חמש שנים, אך כעת הובא לידיעתה כי הוא נראה בעיירה במדינת וושינגטון. בעת היעלמותו לא הצליחה המשטרה לפענח את המקרה. הוא היה כאמור נשוי, ככל הנראה באושר. לזוג היו שלושה ילדים. ביתם הנאה היה בבעלותם. לא היו להם חובות כלשהם. מצבם הכלכלי היה איתן. הוא החזיק במשרה טובה שהכנסה נאה בצדה. לא היו לו אויבים. הוא לא רוקן את חשבון הבנק שלו. היו לו תכניות ברורות וגלויות לעתיד הנראה לעין. הוא לא נקט בשום צעד שאופייני לאדם שמתכוון לנטוש. התברר בוודאות שלא הייתה לו מאהבת. ובכל זאת, בוקר אחד הוא הלך לעבודה, ולא חזר הביתה. זה כל מה שהיה ידוע על המקרה.
ספייד נסע לעיירה במדינת וושינגטון. הוא איתר את הגבר, ששינה את שמו והיה כעת שוב נשוי, עם ילד, ובית, ועבודה טובה. הגבר הסביר לספייד את נסיבות היעלמותו כך:
הוא אכן הלך לעבודה. כשיצא מהמשרד להפסקת הצהרים שלו, הלך מתחת לפיגום של בניין שהיה בבנייה. קורה גדולה נפלה מהפיגום, ולמזלו רק שפשפה את זרועו בטרם התנפצה על הארץ. הגבר אמר לעצמו שרק במקרה נותר בחיים, שבקלות יכול היה למות. הוא אמר שהבין באותו הרגע שהחיים יכולים להיגמר פתאום, במקרה, ברגע, ושרק בזכות המזל הוא עדיין בחיים. אבל כמה זמן אפשר לסמוך על המזל? הוא הבין שאין שום טעם בכל התכניות שלו לעתיד, וכי אורח חייו הבורגני מושתת על הנחת יסוד ולפיה בחיים יש סיבתיות ויציבות – אך הנחת היסוד הזו שגויה. מופרכת. זו אשליה. לאמיתו של דבר, החיים אבסורדיים לחלוטין.
הגבר אכל את ארוחת הצהרים שלו, והחליט לעשות את הדבר היחיד שנראה לו הגיוני: לעזוב הכל, לנדוד, לתעות ברחבי אמריקה, לחיות מיום ליום, בלי שום מחויבות ושום אחריות. החלטה הזו נראתה לו כה הגיונית ומחויבת המציאות עד שהוא לא חש כל צורך להסביר אותה לאשתו ולילדיו. הוא גם לא התגעגע אליהם. הוא הסביר לספייד שהוא בנה לעצמו את החיים שהיה צפוי שיבנה, עד שקרה הבלתי צפוי – והקורה נפלה עליו וכמעט הרגה אותו. זה זעזע אותו. זה טלטל אותו. זה העיף אותו ממסלול חייו. זה הוציא אותו מהתלם. גם הוא עשה את הבלתי צפוי – ונעלם.
אבל השנים חלפו. הרושם העז שהטביעה בו הקורה הנופלת הלך והתרחק, התעמעם והתפוגג כליל, והוא בנה לעצמו חיים חדשים – זהים לחלוטין לאלה שנטש. חיים שמבוססים על הנחת היסוד שהחיים יציבים, ולא מתנהלים במקריות, אלא להיפך – לכל דבר שמתרחש בהם יש סיבה. אפשר לתכנן אותם. לצפות ולחזות אותם. לנהל אותם. הוא חזר לחיות כמו שרובנו חיים.
הקורה הנופלת לא זרה לי
הסיפור הזה הוא כמו הסרט "מטריקס". אנחנו חיים בעולם אשלייתי, כי האמת לא תואמת את צרכינו הרגשיים. בשבוע שעבר צילמתי 24 פרקים של תכנית חדשה לילדים, שבמסגרתה שוחחתי עם בני 10 עד 13 על כל מיני נושאים פילוסופיים, וביניהם חיים ומוות. גיליתי שגם האתיאיסטיים והרציונליים שביניהם לא מסוגלים רגשית להכיל את המושג של מקריות בחייהם. שכלית – כן. רגשית – לא. הם התעקשו שלכל דבר שקורה בחייהם יש סיבה. הם הקימו כל מיני מגננות שונות ומשונות שחצצו ביניהם לבין האבסורד של החיים. היה מדהים לראות את הלוליינות הרגשית שבה הם נקטו כדי להפוך כל אירוע מקרי לכזה שנובע מסיבה מוצקה שאפשר לצפות אותה מראש.
אבל כשהושבתי מולם אישה בגילם שהחלימה מסרטן, הם פשוט נכנסו לשיתוק ונאלמו. היה להם ברור שלא הייתה שום סיבה שהיא תחלה בסרטן, ושהיא החלימה רק בזכות המזל. היא הבהירה להם שאין לה ספק שהיא חיה את חייה נכון יותר בעקבות המפגש שלה עם המוות, עם הקורה הנופלת. אבל אפשר היה לראות איך הם מדחיקים את הסיפור שלה עוד בזמן שהיא סיפרה להם אותו. המקריות הזו היא בלתי נסבלת לנפש שלנו.
לפני שנה וחצי התגרשתי בפעם השנייה. בני הבכור אוטיסט. הקורה הנופלת לא זרה לי. לפני גירושיי הבטתי בה נופלת לעברי בהילוך איטי, ולא יכולתי לזוז. הייתי משותק. זזתי רק ברגע האחרון. "אנחנו פועלים רק כשאנחנו על פי תהום", אמר לי חבר. אין לי שום ספק שביום מן הימים אחזור לתלם: אטול על עצמי מחויבויות חדשות, אכנס למסלול המוכר שמניח את קיומה של יציבות וסיבתיות ויכולת לתכנן את החיים. וברור לגמרי שילדיי תמיד יכולים לסמוך עליי, לא אעשה את הבלתי צפוי רק כי החיים אכן בלתי צפויים.
אבל אני כבר לא מסוגל לחיות בלי לזכור מדי יום שהקורה עלולה ליפול עליי בכל רגע, סתם כך, במקרה, ולמחוץ אותי. אני חי כאילו שהיא תיפול עליי ותמחץ אותי מחר.
מי שחי אחרת מסרב להתבגר.