יש לי זכרונות אבל מיקומן של רוב הדירות בשרשרת האישית שלי די מקרי. אני גם לא חסיד של תיאוריות בקשר למעברי דירה. שמעתי על מחקרים לפיהם גירושים ומעבר דירה הם שני הדברים הכי קשים בחיים, לבד ממוות על כל סוגיו. בכל האמור במעבר דירה, זה לא תופס אצלי. אני נפטר מחפצים בקלות יתרה, אפילו די נהנה להשליך אותם לפח, ואני בורר בין מה שאני רוצה לשמור למה שאני רוצה לזרוק בלי ייסורים. יתרה מזאת, אני בעד להוציא עוד אלפיים שקל על אורזים. בשלב הזה של חיי, ממילא כבר סיננתי את כל מה שאני לא צריך. חי עם המינימום הדרוש. אני לא מאלה שמתחבטים על כל סוודר מהוה מתקופת התואר הראשון.
פרק ראשון ובו אני מגלה חוסר רגישות למגבות
אבל בתקופת מעבר דירה אני נזכר בסיפור הדירה הראשונה שלי בתל אביב, זו שאליה עברתי מבית ההורים. שני חדרים, קומת קרקע, רחוב ברנר, עם מרפסת צרה שהשקיפה על שביל שבשעות הלילה הלכו בו לקוחות בית הזונות שפעל בעורף הבניין. לעתים קרובות הם טעו ודפקו בדלת שלי. פעם אחת אמר בעל הבית שהוא יסדר את זה והלך לבית הזונות, ארשת נחושה נסוכה על פניו. הוא חזר כעבור חמש דקות, קצת חיוור, ומלמל משהו על זה שאולי כדאי לתלות על הדלת שלט שמבהיר שכאן זה לא בית זונות.
באותם ימים עוד היה בית חולים גדול בחלק המקביל של רחוב בלפור, ומולו בית קפה שהגיש מאפה פרג מתוק שנראה לי אז כמו מעדן אמיתי. ברחוב שינקין לא היה כלום. שממה. השותפה שלי היתה בחורה נוירוטית שבמהרה שקעה במשבר וחזרה להשתקם בבית הוריה לשבועיים, שהתארכו לחודשיים.
השותפה חזרה מבית הוריה, כבר לא מדוכדכת, אלא במצב רוח עולז מדי, שהתגלה במהרה כשביר למדי. היא נכנסה למטבח. נדמה לי שהיא מעולם לא הספיקה לראות את הכיור. מבטה התמקד מיד במגבת. לא ידעתי שצריך לכבס מגבות כאלה. הביטה במגבת ופרצה בבכי היסטרי. מיררה בבכי. לא האמינה שמגבת יכולה להיראות כך. ונעלמה. כעבור יומיים חזרה עם אחיה, קברניט גדל גוף ועבדקן בחיל הים, שעזר לה להעמיס את חפציה על טנדר.
פרק שני ובו אני לומד שאימפוטנציה זה עניין פילוסופי
ואז הגיע השותף החדש. לא שאלתי את עצמי אם הוא מתאים לי או לא. הוא היה הראשון שהגיע, העיף מבט, שאל כמה עולה, ותוך יומיים השתכן בדירה. חשמלאי, שלחייו מעוטרות בחתימת זקן תמידית, למרות שהזיפים הקשים שהשאיר בכיור חדר האמבטיה העידו כי הוא עמל בכל בוקר להסיר אותה. אבל מי אני שאתלונן. עכשיו התגוררו בדירה שני אנשים שאמנם הקפידו על היגיינת גוף אבל מצבה התברואתי של הדירה לא בראש מעייניהם. והיא נהפכה במהרה לבלתי ראויה למגורים - ובכל זאת היא הייתה ביתנו וגרנו בה.
יום אחד לעת ערב נכנסתי עם חבר והלכנו למטבח להכין קפה. בדרך חלפנו על פני חדרו של השותף. הדלת הייתה סגורה ומבעד לזכוכית האטומה שהייתה מקובעת בה אפשר היה להבחין שחשוך שם. חשוך ודומם. הסקתי שהוא לא נמצא. חברי שאל אותי עליו, תהה על קנקנו. דיברתי עליו כפי שמדברים על אדם שלא אוהבים ולא מכבדים שלא בנוכחותו. ואז שקענו בשיחה על המטאפיזיקה של לייבניץ. היינו שני סטודנטים לפילוסופיה. שקלנו ברצינות את האפשרות להאמין שהעולם הפיזי לא קיים. סברנו, במידה מסויימת של צדק, שזה יפתור את רוב הבעיות שלנו עם נשים. כלומר, אם הן לא קיימות, מה הבעיה?
ואז הוא פתח את הדלת. מבטו היה פגוע מאוד. הביט בנו ושתק. חברי – ששבועיים לפני כן השליך לאסלה סוליית חשיש שלמה כי שמע סירנה של אמבולנס במרחק כמה רחובות והיה משוכנע שהשוטרים באים להשליך אותו לאבו כביר, ונטה באופן כללי לפרנויה מסויימת – שאל אותו אם הוא במקרה כועס בגלל שהוא אמפיריציסט בריטי שרעיון המונאדות הלייבניציאני אינו מיטיב עימו.
השותף שלי, וזו פרשנות חריגה אם כי לגמרי הוגנת למטאפיזיקה של לייבניץ', שאל אם אנחנו בעצם אומרים שהוא אימפוטנט. אני, שאף פעם לא הייתי חבר טוב במיוחד במצבי לחץ, מיהרתי להדגיש שבכל האמור בסוגיה הזו הרי שאני ממש לא אמרתי כלום. וחברי, במפגן הומור שגם רוב יושבי הקפיטריה בגילמן לא היו מבינים, פשוט כי לא היה שום צורך ממשי ללמוד פילוסופיה כדי לעשות תואר בפילוסופיה, טען (והיה מדובר בטיעון לוגי סדור למדי וכנראה גם תקף) שאם הולכים "עד הסוף" – והוא הטעים את ה"עד הסוף" הזה בחשיבות עצמית שגובתה בשאיפה רוויית יומרנות מסיגריה – עם הרעיונות של לייבניץ, הרי שלשותף שלי אין בכלל, לצורך הדיון, זין, על כל פנים לא כפי שנדמה לו שעה שהוא שרוי באשליה שיש לו אחד, ולכן לצורך העניין בכלל לא משנה אם הישות האשלייתית שהוא מכנה "זין" עובד או לא עובד.
ואז השותף שלי בכה. ולא בגלל מצבה העגום של מגבת המטבח (אותה מגבת מהפרק הקודם, במצב קצת עגום יותר), שהותיר אותו לא פחות אדיש ממני. התברר שהוא לא מוצא שום נחמה בטענה של לייבניץ שהכל רוח ("אידיאות", דקדקנו איתו, אבל זה כבר באמת היה קטנוני מצדנו). הוא שאף לנחול הצלחות בעולם הפיזי, והתקשה בכך באחרונה.
כעבור שבוע כבר גרתי בדירת גג בשדרות בן ציון, והשארתי אותו – ובמידה רבה גם את העולם הפיזי, לכמה שנים - מאחור. זו הייתה הפעם האחרונה שגרתי עם שותפים. כנראה שאני לא הטיפוס.