בחגים אנחנו מחכים, בסבילות, שהחגים ייגמרו. אנחנו לא זקוקים לחופש וגם אין לנו אנרגיות לחופש. לילדים היה חופש גדול ביולי-אוגוסט, רובנו נפשנו עימם אז, וחשק גדול, וממון, לחופש נוסף מיד אחרי זה אין לנו. אין לנו צורך בזה. זה נכפה עלינו, על ידי לוח השנה העברי, באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם אורחות חיינו, המבוססים על מועדים קלנדריים לועזיים. רובנו לא שרויים בחיבוטי נפש מייסרים בימים הנוראיים ולא יושבים מבוקר עד לילה בסוכה בסוכות. אנחנו מעבירים את הזמן. חודש החגים הוא חודש מת. הוא משרה אווירה של אי-עשייה, של לימבו טורדני, תלויים הפוכים בין שמיים לארץ. ובגלל שאנחנו יודעים שזה חודש מת, אנחנו בעצם נמנעים מלהתניע בכל הכוח גם בתקופה הקצרה שבין תום החופש הגדול לתחילת החגים. איך אמרה המנהלת החדשה של בתי הקטנה שהתחילה כתה א', בדברים שנשאה בפני ההורים? שההסתגלות האמיתית של הילדים לבית הספר מתחילה רק אחרי סוכות, כי "בשביל הילדים סוכות זה עוד חופש גדול". נורא חכם מצדנו. כלומר, מטומטם. עוד חופש גדול מיד אחרי החופש הגדול. ולפיכך, כמובן, כל החלטה על מעבר כתה או אבחון תתקבל רק אחרי החגים. בחגים החיים מפסיקים.
זה מאוד עתיק, מאוד לא היפר-קפיטליסטי, מאוד לא מהיר ודיגיטלי – הלוך הרוח הזה, של לחכות ולראות, של לדחות ויהי מה, של לא למהר לשום מקום. זו התנהלות שבונה דרמה גדולה, שטמונה בציפייה המרטיטה למבול העשייה וההתרחשויות של אחרי החגים. במובנים רבים זו השבתה כללית שמחילה עוד בפסח ונבנית בהדרגה עד לשיא של חגי תשרי. אנחנו חברה שנמצאת במצב של עשייה מאוד מקוטעת עוד מאז אפריל. אין לי ספק שבאופן כללי ישראלים מספיקים הרבה פחות בין פסח לסוכות, מאשר בין סוכות לפסח. יכול להיות שזה גם עניין אקלימי. החום הכבד והלחות המעיקה מתחילים באפריל והמאבק בהם מביא אותנו לחגים במעין אפיסת כוחות, לשון בחוץ, מוחלשים ואדישים, עד שהסתיו שחל אחרי החגים מיטיב עימנו.
מושג "אחרי החגים" מביע חרדה עמוקה. משל מדובר באפוקליפסה שאין לדעת אם נצלח אותה בריאים ושלמים. והחרדה הזו היא אולי הגורם היחיד בחיינו שחזק יותר מהכורח הקפיטליסטי של המשק לעשייה ויצרנות בלתי פוסקות.
לא כיף כאן בחגים. ולא כיף לחכות שהחיים יתחילו מחדש אחריהם. נעים כל שנה מחדש לחוש בהקלה של אחרי החגים, להיווכח שהכל כשורה, החיים ממשיכים כרגיל.
אני מת לעוף מכאן.