נפגשנו בים בלילה. ישבנו על כסאות פלסטיק כתומים והגב הסדוק של אחד מהם צבט בגב. הזבל בפחים עלה על גדותיו. החוף היה זרוי שקיות ניילון שהתעופפו במשבים החמים. גבר דלוק ומקועקע, אוזניות תחובות באוזניו, לבוש באימונית, רקד בטראנס אנרגטי. משפחה חרדית טיילה להנאתה והתיישבה במי האפסיים, המים מלחכים את בגדיהם הארוכים. מישהו השתין לתוך הגלים, אחר השתופף לא רחוק מאיתנו ועשה את צרכיו. סופת חול סטרה על פנינו, החול נגרס בין שינינו.
האיש עם גלאי המתכות הסתובב סביבנו, מתעלם מאיתנו לחלוטין, כאילו שאנחנו לא שם, כולו מרוכז בזמזומו הנעים של המכשיר בידו, סורק את החול, חופן אותו בידו לשמע הצפצוף, בוחן אותו בקפידה, תר אחר מטבעות שנפלו מכיסים וממגשיות הטיפים הכסופות. חבורות קטנות של גברים צעירים שידרו אנרגיות אצורות של חוסר מנוח המאיים להתפרץ מהם. הסיגריות שלהם הבהבו בחשכה עם כל שאיפה. להקת עופות לבנה חתכה את קו האופק במעוף מהיר. לרגע טעיתי לחשוב שזה עפיפון גדול של דגל ישראל קשור לסירת מנוע.
יחסינו לאן?
מפתה לומר שלכבוד האביב חידשתי את יחסיי עם הים, אבל האמת היא שאני מתגורר בתל אביב כבר 24 שנים ואף פעם לא היו לי יחסים עם הים. אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים את הפעמים בהן אני פוקד אותו מדי קיץ, בשעות בין הערביים. הופתעתי לגלות כמה שאני גר קרוב אליו. ממש שבע דקות הליכה. אבל אני ממעט מאוד ללכת לכיוונו.
אני אוהב את תל אביב אהבת נפש. אני חושב שהיא יפהפייה. אני חושב שהיא מופלאה. אבל אין לתחושות האלה שום קשר לחוף הים שלה. היא עיר די קטנה. ואני מכיר היטב חלקים רבים ממנה. מכיר אותה ברגל, מכיר אותה באופניים, מכיר אותה דרך שמשת האוטו. אני יכול לנסוע צפונה לאורך אבן גבירול בשעת ערב באמצע החורף ולהרגיש שאני ממש מאוהב בה, המקום שבו התרחשו כל חיי הבוגרים. אני יכול ללכת בה הביתה באמצע הלילה בקיץ, בסתם רחוב מג'וייף, ולחוש שלבי מתפוצץ מאושר, לא רק בגלל משהו שבדיוק קרה או שעומד לקרות, אלא כי אני שייך למקום הזה. וזה לא בגלל הים. אף פעם לא בזכות הים.
נדמה לי שאני לא היחיד. אמנם, האנשים שאני מכיר הם מקבץ סטטיסטי מקרי, שלא בהכרח מייצג שום דבר. אבל גם הם מאוד אוהבים את תל אביב. ומרגישים בשר מבשרה. וגם להם אין יחסים עם הים. הם לא מתקלטים בחוף הים, ולא שותים בחוף הים, ולא מטיילים בחוף הים. גם אם הם גרים בנווה צדק או בכרם, הם לא גרים ליד חוף הים. לא חשים את הים בנווה צדק או בכרם.
מפתיע כמה שרחוב ביאליק קרוב לים אבל לא חשים בו את הים. שלא לדבר על בן יהודה. אפשר לבלות שעות בבן יהודה ולא להרגיש שהים כה קרוב. מצחיק כמה שהוא קרוב. אבל המרחק הנפשי של קפה ותיק כמו "מרסנד" מחוף הים הוא קילומטרים. בוגרשוב הוא רחוב שכולו מוליך לים ונשפך אליו. אבל אני לא חושב עליו כעל כזה. אני חושב עליו כעל רחוב שמוביל לסנטר, לשדרות בן ציון, להבימה.
הטבע לא מפסיק את תל אביב
תל אביבים מרבים להאשים את הים ביחסים המשובשים שלהם איתו. כאילו שהוא לא מספיק טוב. או שהם מאשימים את הארכיטקטורה, את המלונות הגדולים שחוצצים בינו לבינם. אין ספק שהלילה האחרון בים סיפק לי הרבה סיבות להתרחק ממנו. אבל אפילו כשהוא במירעו, מסואב וסליזי, יש בו תכונה אחת מהותית ששום דבר לא ייטול ממנו: הוא טבע.
הנשימה של הים היא לא כמו הנשימה של האספלט והבלטות והחלונות ופנסי הרחוב. לתל אביב יש חוף. זו עובדה גיאוגרפית. אבל היא לא עיר חוף. זו עובדה תרבותית. היא לא אוהבת טבע. ולכן גם לפארק הירקון אין חלק מרכזי בזהות שלה. לא כמו שלסנטרל פארק יש בניו יורק, או לפארקים שערוגים לתוך ההוויה הלונדונית. תל אביב היא עיר בלי הפסקה, בין היתר בגלל שהיא לא מרשה לטבע להפסיק אותה. סנטרל פארק מפסיק את מנהטן, מנטרל אותה. האמפסטד הית' מפסיק את לונדון. הטבע לא מפסיק את תל אביב.
אנחנו זקוקים להמולה הבלתי פוסקת, האינטנסיבית שלה. היא משוללת אתנחתא. זו אחת הסיבות שהיא כה מופלאה. בגלל החרדה הקיומית שלה מפני השקט. כאילו שהוא מוות. שולחן בית קפה שיושב על תחנת אוטובוס, אפוף עשן אגזוזים. זו תל אביב. בהינתן הנסיבות המטורפות שבהן היא משגשגת כמו אחד מפלאי עולם, אני אומר את זה לזכות, לא לגנאי.
לא יודע מתי אחזור שוב לים.