תקציר הפרק הקודם: בשלהי הקיץ לקחנו מצער בעלי חיים כלב פינצ'ר (המלעיזים טענו שהוא מעורב בצ'יוואווה אבל לא יפה לדבר ככה על כלב אחרי מותו, אז נניח לזה) חמוד ומלא חיים שקראנו לו צ'יקצ'יק, והוא מת ללא עת מהרעלת מים, המוות הכי טיפשי ומיותר שיכול להיות לכלב. המתנו כמה שבועות, ואימצנו מעמותה אחרת גור בן 8 חודשים שקראנו לו פטריק, על שם כוכב הים הוורדרד, טוב הלב והלא מאוד חכם שהוא חברו הטוב ביותר של בובספוג.
פטריק הוא שחור, מבנה גופו רחב, והוא כבר די גבוה. כלב רחוב בכל רמ"ח אבריו. ולא רק בגלל שנמצא משוטט ברחובות, ויש לו עדיין מנטליות של כלב רחוב – עיסוקו העיקרי במהלך טיוליו היומיים הוא חיפוש בלתי נלאה אחר כל פירור מזון שהוא יכול למצוא, מרחרח בקדחתנות את מדרכות תל אביב כמו גלאי מתכות פעלתן. אלא גם בגלל שתמהיל הגזעים שלו כה מורכב, והולך אחורה כל כך הרבה דורות עד שבלתי אפשרי לאתר בו ולו שמץ של איזו גזעיות טהורה. די בטוח שיש בו פוינטר. מעבר לזה – אין לדעת. המלעיזים שוב אומרים צ'יוואווה. שיגידו. אנחנו מהמרים על קמצוץ לברדור, ושמא אף קורטוב רוטווילר. הוא על כל פנים מיוחד ומעניין מאוד למראה. יחיד במינו. אין עוד כמוהו, חוץ כנראה מאחיו ואחיותיו העלומים.
הוא מסתובב בימים אלה עם האהיל המוזר הזה סביב הראש, כדי למנוע ממנו ללקק את תפרי ניתוח הסירוס שעבר לפני שבוע. רמת האנרגיה שלו מתאימה באופן כללי למגורים בדירה תל אביבית. הוא אוהב, מתוק, שש לרצות אותנו, נובח בזעף למשמע צעדים בחדר המדרגות ומרבה לכשכש בשמחה בכל גופו המוארך. לימדתי אותו לשבת כשאני אומר לו. ולרבוץ למשמע פקודת "ארצה". הוא נמצא אצלנו כבר חודש ומשהו, ונדמה שתמיד היה עמנו.
תחזירו את הכלב, או שאני רוצח את האישה
פטריק נמצא משוטט ברחובות קריית שמונה, סובל מהצקות של ילדים. ראתה אותו אישה טובה שאחותה מתגוררת בעיר. היא שאלה של מי הכלב. האחות אמרה שאיננה יודעת. זה גור בן 8 חודשים, בלי בית. האישה אספה את פטריק אליה, ולקחה אותו לעמותה. הוא נבדק אצל הווטרינר הראשי של אזור השרון. היו לו את כל סימני ההיכר של כלב רחוב. לא היה לו שבב. כעבור יום ראינו צילום שלו. כעבור יומיים כבר היה אצלנו, מותש מחיסונים.
ואז באמצע הלילה, לפני שבועיים, מצלצל הטלפון. צלצול טלפון באמצע הלילה זה אף פעם לא דבר טוב. זו הייתה האישה שאספה את פטריק מקריית שמונה. היא סיפרה לי שאחותה מאויימת על ידי משפחת פשע בכירה בעיר. הם טוענים שפטריק שלהם. כבר שבועיים מחפשים אותו. ילדים סיפרו להם שהאחות מסרה אותו לעמותה. הם רוצים את פטריק בחזרה. מאוד. כל כך רוצים אותו בחזרה, שאם היא לא תביא להם אותו – לא תהיה להם ברירה אלא לרצוח אותה. לא שהרצח יחזיר להם את פטריק. אבל בכל זאת, נחמא פורתא. משהו. אם לא פטריק, יסתפקו בגרונה המשוסף.
האישה מעברו השני של הקו הייתה מבוהלת מאוד. היא חייבת להציל את חיי אחותה. אחותה בטוחה שהם רציניים לגמרי. אלה לא אנשים שמסתבכים איתם, היא אמרה לי. היא הציעה לי כסף. שאנקוב במחיר. העיקר שפטריק יהיה עוד הלילה בדרך חזרה לקריית שמונה, אל חיק משפחת הפשע שפשוט לא מסוגלת לחיות בלעדיו ונקרעת מגעגוע.
סוף טוב, הכל טוב?
ביקשתי שהות לחשוב ובבוקר התקשרתי לבעלת העמותה. אמרתי לה – לא נותן את הכלב. וגם אל תתנו את הטלפון שלי למשפחת הפשע הבכירה מקריית שמונה. כי אם הם יופיעו אצלי בדלת ויציעו לי הצעה שאי אפשר לסרב לה, כנראה שלא אסרב לה.
הפרשה הועברה לטיפולו של הווטרינר הראשי של אזור השרון. זה שאישר להעמיד את פטריק לאימוץ. התברר שהקטע הזה של משפחות פשע שמחזיקות כלבים כדי להזניח אותם הוא סיפור די נפוץ. הוא לקח עליו את האחריות והציע לדבר איתם ולהסביר להם בדיוק למה הכלב שלהם הועמד לאימוץ ולמה זה מהלך בלתי הפיך. וזה בדיוק מה שהוא עשה.
אז פטריק נשאר איתנו. אבל מאז הסיפור אני מסתכל עליו קצת אחרת. בכל זאת, עומדת מאחוריו משפחת פשע. נגיד, אם לא בא לו לשבת כשאני אומר לו לשבת, לא נורא. שלא יישב. זה ממש בסדר. הכל קול.