כמה שהוא אוהב לדבר. בזה הוא ממש טוב. נתניהו היה במגרש הביתי שלו אתמול, מוקף בחברי ליכוד מסניף המפלגה הרפובליקנית, והפגין את אמנות הרטוריקה שלו באנגלית מצוחצחת אך נינוחה. הוא הילל ושיבח את ישראל - "לא מה ששגוי במזרח התיכון, אלא מה שנכון במזרח התיכון!" - וגם, באופן שלא לגמרי עושה צדק עם האמת, התגאה בשוויון הזכויות המוחלט כביכול שמוענק ברוב נדיבותו של עם האדונים לאזרחי המדינה הערבים.
נתניהו גם הפליג בדיבורים על הקשר המיוחד של בין ארה"ב לישראל, על כך שארה"ב אינה צריכה לבנות כאן אומה (כי בנינו לבד), לייצא אלינו את הדמוקרטיה (כי כבר יש לנו) או לשלוח חיילים להגן עלינו (כי אנחנו עושים את זה "לבד"). על כל אחת משורות המחץ שלו הוא קיבל מחיאות כפיים בעמידה - 29 במספר. וכשמישהי בקהל העזה לצעוק "שוויון זכויות לפלסטינים", הטביעו אותה חברי הקונגרס בתשואות - לא לרעיון המגוחך שהעלתה אלא לאיש שעמד על הבמה ונאם.
בנאומו דחה נתניהו את הדרישה לחלוקת "ירושלים המאוחדת", מבלי להזכיר שישות מוניציפאלית זו כוללת 66 ק"מ רבועים שמעולם לא היו חלק ממנה, ושסופחו אליה במחטף ביוזמת האלוף רחבעם "גנדי" זאבי זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. הוא גם קרא לאבו מאזן לקרוע את ההסכם עם החמאס ואז "יהיה הראשון להכיר במדינה הפלסטינית" - בלי להזכיר שהיו לו שנתיים תמימות לעשות זאת לפני החתימה על אותו הסכם, ומבלי להזכיר את השותפים הקואליציוניים הגזענים שלו, שמתנגדים לשלום ולהכרה בזכויות הפלסטינים.
מרוב שנאם בזכות ישראל וכמה שהיא בסדר ואור לגויים לעומת שכנינו המרושעים, נשאר לו מעט מאד זמן לעניין שלשמו כביכול התכנס - להודיע על מדיניות חדשה שתשנה את התמונה הדיפלומטית ותאפשר לאובמה לעשות משהו כדי לעצור את המהלך שכביכול מדיר שינה מעיניו ועיני ממשלתו - הכרזה באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית בספטמבר הקרוב.
פעם זה היה מרגש מישהו
אמנם נתניהו שב והכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה, ואפילו הודה לראשונה שלשם הקמתה של זו יהיו התנחלויות שייעקרו ממקומן. אבל מה שהיה מתקבל כוויתור מפליג ומשנה-משחק לפני כמה שנים (בוודאי בקדנציה הקודמת של נתניהו בראשות הממשלה), מתקבל כעת בפיהוק כהצטרפות מאוחרת ולא מספקת למציאות שמוכרת לכולם. נתניהו דחה את קווי 1967 כבסיס לגבולות המדינה הפלסטינית (אפילו תוך חילופי שטחים), והוא עדיין הוזה שהמדינה הפלסטינית תסכים לא רק לנוכחות צבאית ישראלית בשטחה, אלא גם להשארת חלק מההתנחלויות הישראליות תחת ריבונותה.
מאחר שנתניהו לא אוויל מוחלט, ברור לחלוטין שהוא הבין מה נדרש ממנו אם רצה באמת שאובמה יוכל לעשות משהו נגד אימת ספטמבר הקרבה. מכיוון שלא סיפק את הסחורה, אין מנוס מהמסקנה שהוא אינו רוצה באמת לעצור את ההכרזה הצפויה על המדינה הפלסטינית. מה שנשאר זה לשאול למה.
פרשנות אופטימית תהיה שנתניהו מעוניין לכפות על החברים הקיצונים בגועליציה שלו את המציאות כדי שלא תהיה להם ברירה אלא להתחיל להתמודד איתה. אולם פרשנות זו אופטימית מדי, ומניחה שנתניהו עצמו השלים עם המציאות ורוצה באמת לסיים את הכיבוש. למרבה הצער, אין סימנים של ממש לכך, למרות דיבוריו היפים.
עשה לך סיפוח
לכן נותרה לנו רק פרשנות הרבה פחות אופטימית. נתניהו מעוניין בהכרזת המדינה הפלסטינית משום שזו תאפשר לו (בדמיונו) להתבצר בעמדותיו האמיתיות, לקרוע לגזרים את המעט שנותר מהסכם אוסלו, ולהטיל מצור על הרשות הפלסטינית. מצור זה יתפתח עד מהרה לעימות כולל, שבמסגרתו נתניהו יוכל לשנות את המציאות הדמוגרפית (או במלים אחרות, לבצע טבח משולב בטיהור אתני), באופן שיאפשר לישראל לספח את השטחים מבלי להפוך את היהודים למיעוט במדינתם.
יש להניח שבחזונו של נתניהו יהפכו גם תושבי השטחים שיוותרו לא לאזרחים שווי זכויות, אלא רק ל"תושבי קבע" כדוגמת תושבי מזרח ירושלים, שניתן בכל רגע לגרש מבתיהם, לחמוס את אדמותיהם ולשלול את זכותם למגורים בבתיהם אם הם מעזים לשהות בחו"ל יותר מדי זמן.
בפועל, נתניהו תומך של פתרון של מדינה אחת, רק שהמדינה האחת שלו תמשיך את מדיניות האפרטהייד של הכיבוש בדרכים אחרות ותגביר את הבידוד של ישראל בעולם. נתניהו לא החמיץ הזדמנות אתמול כי הוא לא היה מעוניין לרגע באותה הזדמנות. הוא רוצה את העימות, ואת הבידוד. מה שאנחנו, אזרחי ישראל, צריכים לשאול את עצמנו הוא דבר פשוט: האם גם אנחנו רוצים בזה?