יושבת מכווצת באוטובוס לא עמוס מדי ובכל זאת אין לי אוויר. התעקשתי לא לשמוע מוזיקה ולא לקחת ספר, שלא תהיה לי ברירה אלא לחשוב, לתכנן בדיוק את המילים, להבין איזו פצצה אני מטילה, להיות ערוכה לכל ההשלכות, לפחות אלו שאני יכולה לשער.
הפעם האחרונה שגמעתי את הדרך הזו דרומה לנוף ילדות ולילדות מבוגרת, הייתה לפני כמעט שנתיים, אולי קצת יותר. ביקור רע מאוד, עוצמות רגש נשפכו בבליל רותח של דמעות הדדיות, האשמות, הטחות ומילים קשות שעדין איני מסוגלת לשכוח. לסלוח דווקא כן. הכרחתי את עצמי. עניין של בחירה. באמת.
להר הגעש שהתפרץ בביקור ההוא קדמו זעזועים נפיצים. הם גילו שאני "מסתובבת" בסנדלים ללא גרביים, לא מקפידה על שרוול ארוך. נשמה טובה כלשהיא הייתה מוכרחה לעדכן אותם על הבירה שלגמתי בחצר פאב ירושלמי כלשהו, והוסיפה בהתרגשות מכוערת ש"הסתחבקתי לי שם" (כך במקור) עם דמות מפוקפקת מטיפוס (תחזיקו חזק) בן-זכר!
לאדוות הד”שים האלה נוספו שיחות טלפון מבית הספר - המנהלת התקשרה וביקשה בקול צופים מתחכם לדעת מדוע הוריי משלמים עבור תלמידה שלא מופיעה לשיעורים. מורה אחרת שהיא קרובת משפחה צלצלה לוודא שאיני חולה או בשליחות כיוון שלא ראתה אותי מאז השיעור הראשון, בו התבלטתי בחוסר רצינות מוחלט ובריח קל של סיגריה...
אמאבא זעמו. נתבקשתי לשוב הביתה לשיחה דחופה בה הוצבו לי שתי ברירות - או להמשיך במסלול החרדי או להתכבד ולחפש לי דרך אחרת במקום אחר ובמימון עצמי. “חוטא לא יוצא נשכר" אמר לי אבא כשביקשתי לעבור למוסד לימודים אחר, חרדי פחות.
שרק תהיו לי בריאים אבא אמא. אילו רק הייתם מגלים כלפיי אז את אותה גמישות בה אתם מתנהלים איתי כיום, אילו רק הייתם אוהבים באמת, זוכרים לי חסד נעורים ואת גאוותכם בי, על ציוניי הטובים, על פרי עטי שפורסמו בעיתוני הקהילה, על כך שאני אימא'לה קטנה לאחיי.
אני לא כמוכם
ככה, בחודש אחד, הפכתי לחרפת העדר. מהמקום שחשבתי שהוא הכי בטוח בעולם, מאוקיאנוס של אהבה והערכה, הפכתי זרה, אויבת, מרעילה נשמות, אכזבה ובושה איומה.
"אני לא כמוכם", שאגתי מול האנשים הטובים שהביאו אותי ועוד עשר נשמות היקרות לי ביותר. ”זה לא תלוי בי בכלל. למה אתם לא קולטים את זה, אני לא יכולה להיות מה שאתם רוצים שאהיה".
הם לא מבינים. לעולם לא יבינו. מתחולל אצלי תהליך שעדין איני תופסת את עומקו, כל יסודותיי מתערערים, שום דבר כבר לא בטוח לי ורע לי נורא, נורא רע.
רגע לפני שהתפרקתי לחלוטין, תפסתי את התיק עם המתנות שלא הספקתי לחלק ורצתי לאוטובוס שייקח אותי הכי רחוק שאפשר. צרודה ונפוחת עיניים נשבעתי לעצמי לא לשוב לשם לעולם.
לא חרדית מודרנית, לא דוסית לייט
עכשיו אני שוב בדרך לשם, הביתה, לאמא ואבא, לספר להם על החיים שלי, על הבחירה, על כך שאני לא חרדית מודרנית או "דוסית לייט", אני כבר לא, פשוט לא. לגמרי לא.
ההחלטה לספר ארכה חודשים. היא התקבלה בזכות פורום אינטרנטי - גיליתי שאני לא לבד. באורח אנושי להפליא זה הרגיע אותי מאוד. עד אז לא הכרתי אנשים במצבי. כאבתי את לבטיי עם עצמי. ודאי שלא יכולתי לשתף בני משפחה וחברות, מפחד התגובה והידיעה שהם לעולם לא יבינו אותי והכי גרוע, יספרו להורים. חילונים לא יבינו ולא יתחברו.
החבר'ה החדשים שהכרתי סיפרו סיפורים שנשמעו לי על גבול הפנטזיה, על קבלה חלקית או מלאה, על זמן שעושה את שלו, על הורים שהשתתפו בחתונה חילונית. "אתה לא מכיר את ההורים שלי", אני מסבירה למאושר התורן, זה שעשה את "השיחה” וממליץ עליה בחום. "הם כמעט הורידו לי את הראש על אצבעות מבצבצות מסנדלים, נראה לך שהם ילטפו אותי בג'ינס? במקום להזיע בחצאית ארוכה ולנסוע את כל הדרך, אני מעדיפה מוות צונן ומגניב. איך שפך הירקון נשמע לך”?
אחרי זמן גם אני נשברתי. החוסר השורף הזה במשפחה עשה את שלו. החלטתי לספר כי הבנתי שאיני יכולה לחיות בוואקום, שאני מחוברת מידי להורים, לאחים, למשפחתיות. אני יודעת שאני הולכת להכאיב, להגשים להם את הנורא שבסיוטים, להעז ולבקש ברכה וקבלה בעולם שחור לבן (כמו ערמות הגיהוץ בבית, לעזאזל אני מתגעגעת). אבל אני לא יכולה לוותר. חייבת.
האוטובוס נכנס לעיר. אני מוציאה מהתיק חולצה ארוכה ומכפתרת אותה באיטיות מעל גופיה ורודה, מגלגלת חצאית שחורה מעל הג'ינס. כשארד מהאוטובוס אפשוט את המכנסיים.
אני יורדת בתחנה מאובקת, מתמסרת לגל חום דרומי יבש ומוכר. אני מזיעה, לא מצליחה להיכנס לדמות שהייתה טבעית לי ועכשיו כה זרה. "לכי תספרי את זה להורים שלך", כן, אני הולכת.