"אז מה קרה? יום אחד החלטת לחתוך?" אלה שאלות שאני נתקלת בהם מיד כשמתגלה עברי ה"שחור".
"לא", אני עונה, "זה היה תהליך".
"כן, אבל", מתעקש המתעקש, "איך זה התחיל? מה היה הטריגר? מה קרה שם?"
עכשיו כשאני בסלון דירתי התלביבית, תשע שנים אחרי שהועזבתי מבית אבי, שש שנים אחרי שנטשתי במודע, בכוונה ומתוך חקירה ודרישה את תורת אמי, אני יכולה להרשות לעצמי להפליג אחורה ולהיזכר בימי רעה שגרמו לגלגל חיי לפנות בפניה כה חדה, ולהתגלגל לכיוון שהיה עד אז בלתי ידוע.
אני רואה את עוז זהבי בסדרה "חיים אחרים" נאחז בכוח במוכר והידוע, ומציץ בחשש אל עבר המסקרן והאחר. אני יכולה להזדהות אבל לא לגמרי. העולם החילוני מעולם לא קרץ לי. בזתי לו, כאבתי את כאב הריקנות כפי שראיתי אותך דרך האנשים הממלאים את הקניונים ועושים את שבתותיהם בחול חוף הים. האמנתי בכל ליבי שהצניעות היא זו ששומרת על עמנו וגורמת להמשך הקיום בארץ הזו שאף היא, למרות ההתנגדות לציונות, הייתה בבחינת נס משמים - סתירות שכאלה, לך תבין.
הייתי בטוחה שהדרך בה חונכתי היא הנכונה ביותר, והודיתי לגורלי הטוב שזכיתי להיוולד ולגדול ברוח נכונה ואמיתית. את הרב'ע (האדמו"ר) הערצתי בכל לב והתייעצתי עימו בליבי, דרך תמונתו ודרך ספריו, בכל שאלה ובכל בעיה שעלתה אז בחיי הצעירים, כמו האם להעדיף שיעור תגבור במתמטיקה או לנסוע ליישוב מרוחק לפעילות דתית לילדים אותה ארגנתי? הייתי שם, פעילה, מטיפה מאמינה. עד גיל 17.
האכילו אותי בלוקשים
בגיל 17, השאלות הקטנות שניקרו בי והציקו כמו זבוב טורדן, הפכו לנחיל דבורים שגרם לי לתהות מה הטעם. זה היה נורא. במסגרת בה הייתי, פנימיה חרדית בעלת מדיניות קשוחה ביותר ואפס סובלנות לקצה-קצהו של ניצן מרד, עם תקנון צניעות קשוח ופיקוח 24/7 כולל בחופשות, סערתי כולי מבפנים, ניסתי למצוא תשובות או להירגע.
התהיות הובילו לשאלות מהותיות. הברור מאליו הבטוח והמגונן עמד בסכנת בלוף, לוקשים שהואכלתי בהם לתאבון. הפשטתי את הפאתוס מהנאומים ומההרצאות, וגיליתי המון מילים ריקות ומעט מאוד תוכן, אבל לא היה לי לאן ללכת ולא היו לי תשובות.
כבר לא יכולתי להסתיר. השמועה עשתה לה כנפיים בפנימייה ובבית הספר - לרסל יש שאלות באמונה. זה הדבר הגרוע ביותר. עם בנות "מתפרפרות", אלו שמגלות עניין במין השני יותר מברמב"ם, אפשר להתמודד - שיחות, הפחדות, במקרים מסוימים חתונה מוקדמת, כשמדובר במישהי "לא משלנו" הרחקה לעיר אחרת, אפילו לארץ אחרת. אבל שאלות באמונה, זו ליגה אחרת לגמרי. זה הבסיס, זה הערעור על היסודות, זה החמור ביותר.
בבת אחת השתנה היחס אליי. ממרומי מעמדי, בחורה טובה מבית טוב שפשעיה היחידים היו מענה שנון וקולע לשאלות מתחכמות בפרשת השבוע, הפכתי לאויבת הציבור. ממועמדת וודאית לתפקידי הוראה והדרכה, אחת שאפשר לסמוך עליה, לשלוח אליה בנות מבתים דתיים פושרים לשיחות חיזוק, הפכתי למנודה ומסוכנת.
הוריי שותפו, והלחצים לא איחרו לבוא. זה היה מגוחך. כל מה שרציתי אז זה תשובות רציניות, אבל לימים הבנתי שאין תשובה. אמונה אינה דבר שכלי, וכל ניסיון להציג אותה ככזו או למצוא "הוכחות" לקיום האל ואמיתות התנ"ך נידון לכישלון. האמת אינה נכס, ולמעשה לא קיימת כלל. אתה בוחר את הדרך שבה אתה יכול להעביר את שנות הקיום שלך.
הדת טובה לחלשים
הדת טובה לחלשים, ואני גיליתי כי איני חלשה כלל. וכך נלחמתי בשתי חזיתות, אפילו בשלוש. ראשית, מול צוות בית הספר, אם כי למזלי, חודשיים לאחר המהפך ביחס אליי, נגמרה שנת הלימודים. שנית, מול המשפחה. ושלישית, מול עצמי. להבין שהדרך בה חונכתי, האמת האבסולוטית ששלטה בחיי, ראויות לבחינה מחדש. לאור האקסיומות שהיו לי לגבי החילוניות, קיוויתי שלא "אתדרדר" לעדת ההדוניסטים המבולבלת.
מדהים לגלות בכמה שקרים הואכלתי, בכמה הגנות וחומות החברה החרדית עוטפת את עצמה, איזו דמוניזציה אכזרית, מתנשאת ופחדנית, שנועדה לשמר את עצמה ואת צביונה. כך הוטחתי בבת אחת לעולם לא מוכר, עם אפס ידע וכלים, עם כלום בהתנהלות. עם רצון אחד - להיות אני.