יש דברים שלא ניתן לחמוק מהם, שהקיום שלהם כל כך נוכח ולא מותיר מקום להתעלמות, כמו דביר בנדק ואווירת החגים. זה כאן, זה שם, זה בכל מקום וזה תופס וחזק. עכשיו עומדת בגאווה שלישיית ימי ראש השנה.
אני אומרת ראש השנה והחושים מתעוררים. לצמד המילים הזה יש ריח של טלית שחזרה מניקוי יבש, סאונד של שופר והד עצום של מאות אנשים עונים "המלך". יש לו טעם של דבש, הרבה דבש, חלה בדבש, תפוח בדבש, צימעס בדבש.
והוא חג עייף. לא ישנים בראש השנה. אסור לישון. מי רוצה שהמזל שלו יהיה רדום כל השנה? במקום לתפוס תנומה בין תפילה - ארוחת חג - תפילה, כדאי לסיים עוד ספר תהילים, בטוח לא יזיק מול הדמות שיושבת שם עם הספרים והמאזניים והחותם וסופרת בדקדוק מתי שכחתי לברך על תפוח או חטאתי במחשבת "כוסאמשלו" על נהג אוטובוס שלא עצר. כך, במשך ימי החג, יושבת הדמות הכפופה, טובלת נוצה בקסת ורושמת בכתב שמימי
מי יחיה, מי ימות, מי בקיצו ומי לא ומי למה לא. תכל'ס חג ויזואלי. אנחנו עם בעל דמיון מפותח, אם כי בלוויות ובציורי קיר גרנדיוזיים הנוצרים לוקחים אותנו.
אני, ילדה טובה מבית טוב וקדוש, רציתי להיות צדיקה. שהבורא יחמול עליי וירשום אותי בדיו בספר הצדיקים לחיים טובים. ויותר מזה, רציתי להיות הראשונה בכיתה ולסיים כמה שיותר ספרי תהילים. התוצאה, אגב, היא בקיאות מרשימה בכתבי משורר ישראל ותדמית של חנונית נצח. כשהייתי שם, הייתי כל-כולי שם. קרובה לאבינו מלכנו, זכה וחסודה בראש השנה עוצמתי, אליו התכוננתי חודש אלול שלם.
חודש החגים האחרון שנחוג כחוויה דתית-חסידית היה לפני גיל 17. הייתי בבית המדרש של האדמו"ר. אומנם חוויתי לא מעט חוויות רוחניות מאז שהפרדתי את הדת מהרוח, אבל ביושרה רבה אומר שהיה זה חודש עמוס חוויות רוחניות חזקות. רוח האל ירדה על בית המדרש. פסוקים קדמונים בניגון קורע לב, אווירת אקסטזה. שירת הווידוי, תקיעת שופר, בכי החזן. ובתוך כל אווירת הקודש הזו ניצתה בי בחוזקה תחושת חוסר השייכות.
רוששנה
מאז, ראש השנה עבר מטמורפוזה לצירוף השובב רוששנה, שהוא שלישית ימים כייפית סתווית המוקדשת לטיולים ופרידה מהים. איני רואה בחג הזה יום קודר והרת עולם. למה לי?
ובכלל אני לא חושבת שראוי לקרוא לימי תום הקיץ ודגירתו האיטית והסתווית של החורף "ימים נוראים". לדעתי זה מעליב אותם. הם ימים שמחים, של קבלה וצמיחה. בתפיסה שלי ובשאיפה, כל יום הוא כזה.
אבל ברגע של כנות אני מודה שיש בי חמיצות מסוימת. אני לא חלק מהמסיבה. אף פעם לא הייתי. מתרחשת כאן מדי שנה חגיגה שאיני שותפה בה. גם הצורה הסו-קולד חילונית בה החג נחוג היא זרה ומוזרה לי.
אני מחזיקה את תווי השי, בוהה בישראלים החרוצים אוחזים ברשימת קניות, ברצינות דתית משווים, קונים, ממלאים. ובדיוק כמו לפני עשר שנים, אני מרגישה אורחת לא קרואה במסיבה הלא נכונה. בניגוד לאז, אני לא מסתגפת יותר, לא משתדלת יותר, לא מלקה ומאשימה את עצמי ותוהה מה לעזאזל דפוק בי שאיני חשה חלק מהעדר המתחנן לסליחה וכפרה מהרועה הרחמן. אני כבשה אחרת. אומרים ששחורה. אני יודעת, בשמש השיער שלי דווקא מקבל גוון בהיר. אני מחליטה לעזוב אותי מלנסות להבין.
שורשים של פגאניות
בני אדם אוהבים טקסים, כאלה אנחנו. שורשים של פגאניות המסרבים לגווע. זה הסיפור וזה העניין. גם אני. עובדה התרגשתי עד מאוד אז, בחודש החגים לפני 11 שנה, בבית המדרש של האדמו"ר.
ולכן השנה התקרפנתי (מלשון קונפורמיסטית, מה חשבתם?), ולראשונה מזה שנים רבות אבלה את ארוחת החג עם משפחתה של אחותי. למה כל כך הרבה שנים? לקח הרבה זמן להיפרד לשלום ולא להתראות מהכעסים והמשקעים.
אין בי את הרצון או הצורך לוותר על היופי של הפלורליזם של היהדות. היא לא שייכת לאבא שלי ולא לאבא שלכם ולא לאבינו שבמרומים. היא לא שייכת, היא של מי שרוצה בה. ואני רוצה איך שאני רוצה. והשנה רציתי בה עם האחייניות היפות שלי והגיס החמוד והבשלן שלי והאחות המקסימה שלי. אחרי האוכל אמרתי תודה רבה והייתי לכמה שעות בפקקים, חלק מעמישראל. פעם ראשונה בפקקים של רוששנה. נו טוב. לתומי חשבתי שרשימת ה-V שלי של "הפעמים הראשונות" מלאה.
ובמין אווירה רוגעת כזו, אאחל לעצמי ולאהוביי שנת פיוס וקבלה.