אבא חלה מקרר אמא חתולה חבר נשיקה
בדיוק כשניסיתי לחבר את המילים הממוגנטות הללו למשפט הגיוני שיפאר את מקררי, הוא נכנס. יש לו כניסה מוכרת, שתיים שלוש דפיקות, רשרוש מפתחות וחריקת דלת. היו לו ביד שתי פיסות נייר - הצ'קים שלי שחזרו. שקט. שקט שבא במקום שיחה מאוד קונקרטית וצפויה.
"אין לי", אמרתי אחרי שתי דקות של בחינת כתמי הגשם בנעליי. "פיטרו אותי מהעבודה ועדין לא מצאתי משהו".
"גם ארנונה לא שילמת, גם חשמל".
"נכון".
"את תצטרכי לשלם".
"אין לי כרגע".
"את תצטרכי לעזוב, אני מצטער".
"טוב".
"תשאירי לי את המפתח מחר בתיבת הדואר".
"טוב".
הוא באמת בנאדם טוב. הדירה וקצבת נכות עלובה מביטוח לאומי היו הכנסותיו היחידות, גרוש שמגדל ילד וכלבה. הוא הסתובב לכיוון הדלת: "תצטרכי לשלם את החודשיים האלה וגם את החשבונות".
"בסדר, יש לך את הטלפון שלי, אני לא בורחת לשום מקום, יעקב, אני מבטיחה לך שברגע שאמצא עבודה..."
את המשך המשפט כבר פלטתי במהירות כי הדלת נטרקה. לא קל לו.
לילה אחרון בדירה שלי, מבצר הפרטיות אליו ערגתי 19 שנה. מקום אליו הגעתי אחרי שבבית הובהר לי סופית כי הישארותי שם כרוכה בהרשמה לסמינר. גם החצאיות הצבעוניות לא היו לרוחו של אבי, אבל החור הנוסף שניקבתי באוזן שמאל פלוס גווני הבלונד בפוני היוו קש ששבר את הסובלנות שמעולם לא הייתה, והועזבתי.
מצאתי את הדירה הזו אחרי כמה ימי חיפוש בבירה. קטנטנה ופונקציונלית, סלון, מטבח וחדר שינה באותם ארבע על שמונה מטר. הבית שלי. כמה כמהתי לפינה הקטנה הזו שלי. התמונות על הדלת. השטיח בכניסה. מזרן שמצאתי ברחוב שהונח על פלטת עץ וכמה לבנים.
עשיתי קרחת כי זה נראה לי מגניב (ונורא השתכרתי)
בוקר.
הוצאתי את התיק הגדול, זה שאיתו הגעתי לעיר מלאת תקוות וחלומות. ידעתי שאני לבד וחשבתי שאני יכולה להכל. תחתונים וחזיות לכיסים בצדדים, סוודרים למטה, חצאיות מגולגלות מעליהן ומעל לכל בחיבוק דובי, פוך שהשגתי לפני יומיים.
לאן עכשיו? לרחוב. יום שישי בירושלים, היום הכי יפה בשבוע, שמש חורפית העניקה כמה שעות של חסד והטילה קרניים מאירות אך לא מחממות על שכונת נחלאות. קבוצות תיירים ומטיילים בליווי מדריך טרחן מדדו אותי במבטם, או שזה סתם היה נדמה לי: ילדה בת 19, מקורחת כי זה היה נראה לה מגניב וכי לילה אחד היא נורא השתכרה, עם פירסינג באף ובגבה כי היא רצתה שיכאב, לובשת חצאית, כי זה עניין אחד הוא להבין שאת כבר לא שם ועניין אחר הוא להתלבש אחרת.
תקופת בין העולמות, תהיות על תהיות, והתהייה הבסיסית של איפה את הולכת להעביר את הלילה אפילו לא עלתה לשנייה. כי כשהמקום הרוחני שלך בסכנת הכחדה והתמוטטות, את לא מוצאת זמן להתעסק בחומרי. וחוצמזה, באמת לא ידעתי.
עליתי במעלה רחוב ניסים בכר. הוא גר מעבר לכביש, מאחורי ממלכת שוק מחנה יהודה הקסומה. הרעש של יום שישי בשוק התחיל בזמר, בעל מאפיה שר את "הפרח בגני" בעודו מסדר את החלות הריחניות. אוף, הריח הזה. אני מסוגלת להתמודד עם רעב די טוב, עד שזה מגיע לריח מתוק של לחם נאפה. הריח הזה מטריף. מחכה שיסתובב ומפלחת לחמנייה. המוסר שלי התיר לגנוב אוכל.
חוצה את הרחוב ומתפללת שלא אפגוש בבעל הדירה. הוא ירגיש נורא לא נעים כשיראה אותי עם התיק, ולי, לי לא יהיה מה לומר. צליל מתכתי, המפתח נחת בתיבת הדואר שלו. זהו, הדירה היסטוריה, ואני עוזבת לכיוון המדרחוב.
איחלתי לעצמי בלב שבת שלום
פתאום יש לי זמן להביט בחלונות הראווה. בגדים מכוערים מוצעים למכירה ב-19.90-39.90. איש גבוה עם שיער וזקן ארוכים ולבנים נואם בפאתוס על ג'יזס וג'רוזלם. אישה מנגנת בנבל. תמיד דימיתי אותה לים. אנשים יבואו וילכו והיא עדין תנגן. כאילו המדרחוב הוא בעצם שלה, ואנחנו רק מבקרים. אבל אני כבר לא מבקרת. אני באה לגור פה, לתקופה, עד שאמצא עבודה.
מישהי מציעה לי נרות בתוך ניילון עם כמה דפי קודש על הפרשה. אני לוקחת. גם את הנרות השארתי בבית. כשאת עוברת לגור ברחוב, את מוותרת על כמה חפצים. שיהיה קל להתנייע.
שעות נקפו, החנויות נסגרו אט אט. מישהו עם קוקו ארוך ומלוכלך התיישב לידי. הציע סיגריה. עישנו ביחד בשתיקה.
"בואי", אמר כשסיימנו לוודא את מעיכת הבדל. קילפתי את עצמי מהקיר והלכתי לכיוון הכיכר המוגבהת. היכרות קצרה ושותקת מלווה בהנהוני ראש מינוריים עם כשבעה ילדים, צעירים ממני, עם מבט הרבה יותר מפוכח. הנחתי את התיק שם.
קרעתי את הניילון שעטף את הנרות. ידיים על העיניים. ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת קודש". מישהו אמר "אמן", השאר אפילו לא בהו.
הוצאתי את הלחמנייה, בירכתי עליה את ברכת הקידוש והמוציא לחם מן הארץ. איחלתי לעצמי בלב שבת שלום ולעסתי אותה בשקט.
זו הייתה הפעם האחרונה שהדלקתי נרות-של-שבת.
>> ביום חמישי עולה בערוץ 2 הסדרה "חיים אחרים" - סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר שנמשך לעולם המחול