בעוד כמה ימים, שבועות, חודשים או שנים, נדע מה עלה בגורלנו אחרי המתקפה על ישראל. אם תשאלו נשים שנצבטות על ידי חרדים, אזרחים חרדתיים או כמה אינטרסנטים מהאופוזיציה, אירן כבר כאן. אבל בינתיים הפצצה הגרעינית עדיין מתעכבת ויש לנו מספיק זמן להימורים מצד אחד ומספיק תקוות שתלויות באמיר אשל מצד שני. ועכשיו, בדיוק כמו החתול של שרדינגר, אנחנו תלויים בין שמיים וארץ, חצי חיים, חצי מתים. אם עץ נופל ביער וקולו אינו נשמע, האם הוא קיים? אם יש אורניום, מדענים מחוסלים ופרסומות מצונזרות של "עספור", האם הטיל בדרך? אם עבר קיץ שלם ולא פגשנו חומייני, האם נעבור את החורף בלי אחמדינג'אד?
לא כורתים את הענף
בעולמנו הצר, אם אילן – או אילנה דיין – נופל ביער, כולם שומעים. למזלה, דיין היא עיתונאית בכירה, ולכן, למעט כמה אויבים שניסו על הדרך להפוך את התקופה הזו לחג על אילנות, פרשיית הדיבה שלא היתה טופלה באופן יחסי בכפפות של משי גם בתחילתה ובעיקר בסופה. הלוואי על כל אשם שהתגלה כחף מפשע טיפול מסור שכזה בשם הצדק. מגיע לאילנה דיין, אבל גם מגיע לכל האחרים שהואשמו ואז זוכו שלתקשורת יהיה מספיק חשוב להוציא אותם בסדר אחרי שהסיפור הופרך. כל עיתונאי צריך לזכור את היום הזה ולהבין שגם אם כך הולכים השותלים, עם רון בלב ועט ביד, עדיף לפני הכל לחבק לא רק אילנה אלא גם סתם אילן או סתם עץ, לפני שעוקרים נטוע.
טיול שורשים בצ'ילה
ואם גפרור ישראלי נופל ביער או בפארק בצ'ילה, הוא משמיע רעש אדיר, מביא לגילויי אנטישמיות, יוצר עליהום מבפנים ומבחוץ, אולי אפילו נגמר בתחקיר "עובדה" עם אילנה דיין. לאורך כל הדרך, כנראה בשל חוסר האמון במערכת המשפטית של הצ'יליאנים החביבים ובחוק לשון הרע המתוקן שמעיב מלמעלה, אף אחד לא ממש תקף את רותם זינגר, "הישראלי שלכאורה הצית", אם השורות הללו נכתבות בישראל, או "היהודי המזופת", אם השורות הללו נכתבות בדרום אמריקה.
האנטישמיות קיבלה כותרות, גם משפט השדה הצ'יליאני, אבל ממקום למוד שריפות שאסון הכרמל עדיין צרוב לו בגזע המוח, היה אפשר להניח שהביקורת כלפי הבחור המדליק תהיה חדה יותר. אז אולי הפובליציסטים דווקא כן מחבקים אילנות, אולי התקשורת סתם זהירה, אולי עולם העיתונות תלוי בין שמיים לארץ, חצי חי, חצי מת. אולי יש שלכת.
הכי הכי בקטנה
שתול את האהבה, תן לה לצמוח, קח את השיר הזה של אריק קלפטון ושמע אותו בלופ כל הסופ"ש.