זה כל כך יפה לעין: צ'אבי דוחק לאינייסטה, שמוריד לסילבה, שמסתובב על צירו ונותן קטנה לבוסקטס, שבנגיעה מחליק לעבר פברגאס, שמלטף בעדינות עד צ'אבי אלונסו, וכך שוב ושוב, ושוב, וחוזר חלילה. אה, כן? ברצינות? האם באמת צפיתם אמש במחזה יפה לעין? בואו נשתחרר לרגע מתסמונת הפרו-בארסה, נהיה כנים ונודה שספרד העניקה אתמול למדינתה החצויה שעמומון אחד גדול; סיפוק של אחרי ויאגרה מקולקלת, תכליתיות של שעון מעורר בלי סוללה, יעילות של שובר גלים בתוך גיגית.
מפגש הענקיות בין ספרד לצרפת אמנם התקיים באוקראינה, אבל לחלוטין ישב לבד בחושך כאילו התקיים בפולניה הסמוכה. כי שיטת הטיקי-טקה (שבתיקון האוטומטי האייפד סוגר על סטייק טקסני) פשוט פשטה אתמול סופית את הרגל. הסטטיסטיקה שמלמדת על שליטה בכדור שוכחת לציין שחזינו בבעיטה וחצי לשער, וכנראה שמה שטוב לצ'אבינייסטה של מסי רע מאוד כשהפרעוש הארגנטינאי לא נמצא ביבשת הנכונה. מסתמן שלא כל קבוצת שחקנים שמעבירה במהירות את הכדור מרגל לרגל בנגיעה אחת היא שם נרדף למלהיב, מרגש ומטריף חושים.
ובינתיים ברוטשילד, המחאה לא פחות מנומנמת מהשיטה הספרדית. כותרות אתרי האינטרנט הגדולים ידעו לספר על אלף מפגינים תל-אביבים, כלומר אלפית שלמה מהפגנת המיליון המצופה באותו מקום ובאותו חמסין אי שם לפני שנה. הפעם השוטרים היו אלה ששיחקו טיקי-טקה, כשבתפקיד הכדור – המנהיגה דפני ליף. ובכן יונית, הסלמה ברוטשילד. אבל אז נשלף שפן לקראת סיום המחאה השקטה, שפן בדמות מעשה ונדליזם פרוע, כזה שכבר לא מתאים לתל אביבים פציפיסטים ומתורבתים, כזה שאמור לגרום למשטרה ולממשלה לכנס ישיבת חירום בעקבותיו, כזה שמשאיר על הרצפה זכוכיות של שמשת סניף בנק מנופצת. תנו להם בכפיים – ואז קנחו בגל דרום-אמריקני מהמרפסות בשדרה.
פרובוקציות בשקל, מנהיגים ילדותיים
נבחרת ספרד והמחאה החברתית משחקות בדיוק באותה שיטת טיקי-טקה. אבל מה שהיה מלהיב, מרגש ומטריף חושים בקיץ שעבר, כבר לא נוגע באותם המקומות בקיץ הנוכחי. ועם כל הכבוד לשמשה המנופצת ולניסיון להתחפש למפגינים אלימים, האפקט יהיה בדיוק אותו אפקט כשדל בוסקה מכניס בדקה ה-80 את פרננדו טורס, לכאורה חלוץ אמיתי ועוצמתי, אבל בפועל הבדיחה הכי גדולה השנה באירופה. הטעות הכי גדולה של מחאת 2012 תהיה לשחק לידי השוטר המכוער הממוצע, אותו פרנק ריברי מצולק שמנסה להפריע לטיקי ולטקה. אם תשאלו את הספרדים, הם יזכירו לכם שרק לפני שנתיים, בקיץ הקודם שבו הם שיחקו כדורגל, הגביע העולמי נחת במדריד וקטלוניה עם אותה שיטת 1-0 קטן ומשעמם לכל אורך שלבי הנוקאאוט.
המחאה החברתית מתה כבר לפני שנה, לא בגלל שהיינו מנומסים ועדינים ולא הרבצנו לשוטרים או ניפצנו שמשות של סניפי בנק, אלא כי הכוח היה בידיים שידעו להוביל אותנו רק עד לנקודה מסוימת ולא יותר מזה. רגע לפני שנתחרפן ונאבד את עצמנו לדעת – עם מפגני אלימות וחוסר שליטה אינפנטיליים, עם סטטוסים בפייסבוק כמו "שמונה שוטרים על דפני ליף אחת, חכמים על חלשים", עם פרובוקציות בשקל ומנהיגים ילדותיים שלא מסוגלים לקבל אף החלטה בלי להתפרק – הכוח צריך לעבור לאנשים שיודעים לעשות את הצעד הנוסף קדימה מבלי שנגיע מדממים לשולחן במשא ומתן.
הם אלה שיצטרכו להבין איך לשחוק את המחירים בזכות חרם צרכני יומי יעיל, הם אלה שיצטרכו להשכיל לבנות מפלגה חברתית שבעוד עשור אולי אפילו תתחיל להשפיע, הם אלה שיצטרכו לדעת איך להוציא שוב את העם לרחובות, הם אלה שיצטרכו לגלות איך לעניין הפעם גם את ביבי, הם אלה שיצטרכו ללמוד איך זונחים את הטיקי-טקה בזמן ועוברים לשיטה אחרת.