לצאת לעבודה בשבע וחצי בבוקר ולהגיע בתשע זה משהו שבהחלט יכול להרוס את היום, אבל אני לא נותנת לזוטות שכאלה להשפיע עליי: פשוט צועדת מהחניון אל המשרד בחיוכים, מפזמת לעצמי שיר עליז ומתאפקת לא לדקור בדרך אף אחד.
אתם מבינים, לפני חודש וחצי בערך יצאתי לדרך חדשה בקריירה, והדרך הזו עוברת בכביש 1 ומסתיימת באזור הבורסה ברמת גן, מסתבר. מדובר באחד המקומות הפקוקים בארץ, על כן היחידה שמסוגלת לחייך שם בבקרים היא בר רפאלי, בואו נפתח את זה רגע. מדי יום היא שמחה וצוהלת בדרך השלום כאומרת: "אתם עומדים בפקקים ואני לא". הדבר הזה גורם לי למרוח קרם ידיים בפעם המי יודע כמה ולשאול את עצמי מה יש לעשות בפקק חוץ מלמרוח קרם ידיים, בעצם?
"ברוכה הבאה לעולם האמיתי", מגחכים חבריי כשאני מקטרת בזמן האחרון, "אנחנו בפקקים כבר שנים". אבל מה לעשות שבשבילי מדובר בקונספט חדשני שכן בתקופות של לו"ז משרדי צפוף הייתי מקפידה לצאת מהבית רק אחרי כל הבלגן, ובתקופות של עבודה מהבית דילגתי על הקונספט באלגנטיות?
אבל אני בנאדם פרקטי, על כן חוץ מלהתלונן אני חושבת, למשל, שאפשר לנצל את המנהרות של החמאס ולסלול בהן כבישים תת קרקעיים. כמו כן, אני מציעה לארגן כבישים נוספים מעל הכבישים הקיימים וכך נוכל לנוע עם מכוניותנו בשלושה מרחבים שיקלו על העומס - נחמד, לא?
עד שזה יקרה, אני אוספת מחבריי עצות כיצד לצלוח את הבקרים בכבישים, הנה הרשימה הבלתי יעילה בעליל מבחינתי:
"תלמדי עוד שפה". בשבע וחצי בבוקר. בסדר. הדבר מצריך יכולות קוגניטיביות שאין לי בשעה שכזאת, וחוץ מזה אם כבר ללמוד, אני מעדיפה ריקודים סלוניים. אבל את זה אי אפשר לעשות באוטו.
"תתאפרי". אני בשביל להתאפר זקוקה לסביבה תומכת, אני מאוד מצטערת. לפעמים אני מסתכלת על בנות ששמות ליד ההגה ליפסטיק, מסקרה ואפילו לק, וזה נראה לי פשוט מופרע: איך אפשר לא לצאת מהקווים? משוגעות.
"תדברי עם חברות". כבר כתבתי על זה לא פעם: אני בבוקר שטן, זה מה יש, ככה נולדתי - עד עשר בבוקר אני מסתובבת עם קרניים וזנב אז מה קשור חברות? בנוסף, יש לי בעיה רצינית: גיליתי שאני לא מסוגלת לקחת פניות בזמן שיחות אמוציונליות. אני פשוט ממשיכה לנסוע ישר עד שהשיחה מסתיימת; פעם בסוף שיחת טלפון ארוכה ראיתי מרחוק שלט: "צומת תפוח".
"תבלי זמן איכות עם בן הזוג". לבלות? בפקק? לפעמים בא לי להרוג עורכות של עיתוני נשים, בחיי.
"תסגרי סידורים בטלפון". מטפסים של קופת חולים וביטוח לאומי ועד חברות כבלים ותקשורת - יש לי חברת פייסבוק שפעם השוויצה שהצליחה להתנתק מהוט בעיצומו של פקק. אבל לי לא בא לפתוח את הבוקר בעצבים, תודה.
"תרגלי דמיון מודרך". לחשוב שאת בקאריביים ואז לקלוט את הנהג שלידך מחטט באף - היש עצה אכזרית מזו? מעדיפה להפנים שאני בפקק, ככה לפחות אין ציפיות.
* * *
אז מה אני בכל זאת עושה בפקק? הנה:
מאזינה לתכניות בוקר ברדיו. ואם לדייק: מזפזפת בין שלוש. ואני כה חסרת סבלנות, שמדובר בהאזנה באמת חסרת רחמים: המגיש יכול להיות הכי מצחיק בעולם, אבל ברגע שהוא מדבר לאט או מתמהמה, הופ, אני עוברת למתחרים בלי טיפת ייסורי מצפון.
שמה דיסק כלבבי. במשרד אני מתביישת לשמוע יזהר כהן ודורון מזר; באוטו שלי אני יכולה להיות אני.
בודקת אם יש שוטר בסביבה. יש לי איזה פחד מובנה משוטרי תנועה, לא יודעת, אולי זה קשור לזה שפעם מצאו אצלי קוק בבגאז'. סתם, באמת אין לי מושג מאיפה זה בא, בכל אופן כבר קרה שהבחנתי בשוטר בלי שהווויז התריע, כך שלא נותר לי אלא לפקוח עיניים.
מסננת טלפונים. זו לא ממש פעולה, אבל איכשהו הדבר גורם לי סיפוק. אני לא עונה לשיחות לא מזוהות לפני תשע בבוקר, בשביל מה?
חושבת מחשבות. מניסיון - מאוד מעניין.
מקליטה את עצמי כותבת את הטור. הנה טיפ מעולה שאני חולקת אתכם בכיף: אם כבר בחרתי נושא לטור, אני מקליטה את עצמי מדברת עליו ממש כאילו אני כותבת בזה הרגע. ככה אני מארגנת את המחשבות שלי, מחדדת רעיונות ופסקאות, ואז מתמללת מול המחשב.
מורחת קרם ידיים. בקצב הזה אסיים גלונים.
* * *
אבל מה שהכי מחרפן אותי בפקקים, אלה דיווחי התנועה ברדיו: בשביל מה צריך אותם בעידן הווייז? ולמה השדרנים תמיד נשמעים כה מבסוטים ומלאי חדווה כשהם מקריאים אותם? הלו, אנשים רוצים למות עכשיו באוטו, לפחות תמחקו את החיוך שם באולפן!
אתם יודעים, הווייז הוא אחת ההמצאות הגרועות, ברצינות. תחשבו על זה: פעם לפחות הייתה תקווה. בן אדם היה יכול להיכנס לאוטו ולא לדעת מה מחכה לו: אולי יגיע לעבודה בעוד 20 דקות, אולי בעוד שעתיים, מן חוסר ודאות מקסים שכזה, הכל יכול לקרות! אבל מאז שהווייז נכנס לחיינו, אנשים חוטפים זבנג ישר לפרצוף: את נכנסת לאוטו וכבר יודעת שבשעה וחצי הקרובות את מנוטרלת. תירו בי וזהו.
"אז תצאי מהבית לפני הפקקים", ממליצים לי כולם. זה בהחלט נשמע הגיוני, אבל גם לא: את נוסעת לך במהירות על הכביש הריק בבוקר ומצד אחד מבסוטה שדפקת את השיטה, ומצד שני מרגישה די פראיירית כי את יודעת שאת לבד על הכביש מסיבה אחת בלבד: כולם עדיין ישנים!
אז מה עושים עם הפקקים, מה? תנו פתרונות, אני מבקשת. תודה.
>> לכל הטורים של אורית נבון