כמה אני יכולה להכניס את הבטן? כאילו, כמה? שנה? שנתיים? ארבע שנים? כן! כמעט ארבע שנים - מאז הלידה האחרונה - אני פאקינג מכניסה את הבטן! לא כל הזמן, רק באירועים. או כשאני הולכת לבריכה עם הילדים ורואה פתאום איזו אמא בביקיני עם בטן שטוחה כמו קרש גיהוץ מנוילן.
אתמול לקחתי את הילד לשיעור שחיה, וראיתי גברת גבעולית שכזאת, מלבישה מצופים לשני מתוקים. "סליחה", פניתי אליה, "את הבייביסיטר?"
"לא", היא חייכה, "אני האמא".
"את מה זה לא נראית", חייכתי בחזרה, שוקלת אם לקפוץ ראש לרדודים.
כן, כך אני מפיגה את השעמום בזמן שהילד בשיעור; מתלוננת אצל המציל על מעשנים ומציקה לכוסיות בביקיני.
לצערי הרב, לא היה לי אומץ לשאול האם מדובר בגנטיקה משובחת או בניתוח מוצלח. מה זה משנה, תשאלו. משנה; רוצה לדעת אם להתאבד או לברר מחירים.
בטן שטוחה ארוזה בביקיני היא עבורי כמו פן מקלות לכבשה מתולתלת; כמו קומה תמירה לבחור שנתקע בבר מצווה; זה התסביך שלי, הסדין האדום. רק שאצלי, בנוסף לחוסר הנחת, יש גם געגוע. כי פעם, גם לי הייתה בטן שטוחה. פעם. לפני הלידות.
לו הייתי פילה מעופפת
זה לא הביקיני, בואו נפתח את זה רגע. גם אם הייתי ברבי מעלפת עם פופיק מצויר, אין מצב שהייתי מסתובבת ליד גברים בתחתונים וחזייה - צבעוניים או לא. מתביישת.
"אני לא אוהב את הטורים האלה", מתרעם בעלי אלעד, "בשביל מה את כותבת את זה, אני לא מבין? את רוצה שכולם יחשבו שאת כונפה?"
אז לא, אני לא כונפה. למען האמת, פה ושם אני קולטת בבריכה גם נשים בביקיני שמצבן גרוע משלי. אבל על כל אלה שצריכות השתלת מודעות עצמית - נדבר בהזדמנות אחרת. עכשיו מדברים עליי: אישה אחרי שתי לידות, שמסרבת להיות גרוטאה! מסרבת! ולכן אני מקטרת פה על דברים שאסור לקטר עליהם. כלומר, מותר, אבל זה נשמע חצוף כזה, לא לעניין; רק תעזי להתלונן על מה שהלידות עשו לגוף שלך, מיד יקפצו עלייך מיליון מאמות שתגידי תודה שיש לך ילדים בכלל, ומה זה סימני מתיחה לעומת המהממים האלה, החיים שלנו, שהכל מתגמד לעומתם, בונבונים.
וזה נכון; אני באמת אומרת תודה. למעשה, יש להניח שגם אם הייתי יודעת מראש שהלידות יהפכו אותי לפילה עם חדק ואוזני דמבו מעופפות - גם אז לא הייתי מוותרת על האמהות.
ובכל זאת, אחרי שהם יוצאים מהבטן, צריך להתמודד עם ההשלכות. ועל כל אחת זה משפיע אחרת; זו מצטערת על הפרונט שהתרוקן, אחרת מבכה את הרגליים שהפכו לפאזל ורידים כחלחל. אצלי הבטן היא הנקודה הרגישה; אם אחרי הלידה הראשונה היא עוד נראתה סביר, הגיעה הלידה השנייה והפכה אותה לאזור מוכה אסון.
נשאלת השאלה למה היום, כש- 35 זה ה- 25 החדש, אני צריכה להשלים עם המצב הזה. עוד לא החלטתי אם בא לי עוד ילד או לא, אבל לבעלי הודעתי כבר מזמן: אחרי שנסגור את הבאסטה, אני מותחת את הבטן ככה טוב טוב, מכל הכיוונים. זה אמור לעלות לי בערך 20 אלף שקל.
כך נילחם בבייבי בלוז
מי שחושב שניתוחים פלסטיים הם מותרות, לא יודע על מה הוא מדבר. אני טרם עברתי ניתוח שכזה, אבל אני מכירה נשים שחייהן השתנו מקצה לקצה בזכותם, ולא רק חיצונית. מכירה מישהי שבמשך שנים סבלה מחוסר ביטחון עצמי מוחלט, לא הצליחה לפתח קשרים נורמלים עם גברים, הוציאה הון תועפות על פסיכולוגים, ובסוף מה שעזר לה להתארגן על החיים ועל זוגיות היה ניתוח להגדלת חזה, סה טו.
ניתוחים פלסטיים אינם מותרות; הם הקשר המובהק, הפשוט, בין גוף ונפש, ובהרבה מקרים הם לא פחות ממצילי חיים.
אז למה הם עדיין כה יקרים? למה ניתוחי חזה ובטן - שמבוקשים בעיקר בקרב נשים שעברו לידות, אינם מסובסדים?
האם זה לא אבסורד, שהמדינה מעודדת אותנו ללדת ומסבסדת גם את בדיקות ההריון הכי מיותרות ופסיכיות בעולם – אבל זונחת אותנו לאנחות אחרי הלידה? האם זה לא מצחיק שבטיפת חלב הנוהל הוא למלא שאלון מפורט על מצבה הנפשי של כל יולדת, אבל במצבה האסתטי איש לא מתעניין?
הנה רעיון: תנו לכל אישה מענק לידה לטיפול אסתטי, ותראו איך הסטטיסטיקה של דכדוך אחרי לידה - צונחת פלאים.
בתקופה האחרונה, כדי לקרוץ לפלח השוק המשתלם הזה, נפתחו בקופות החולים מחלקות אסתטיות. מדובר בסוג של בדיחה; המחירים עדיין יקרים מאוד, רשימת ההמתנה ארוכה בטירוף, ואחרי הניתוח, קשה מאוד ליצור קשר עם הרופא המנתח; גם אם משהו מסתבך, חלילה, רוב הסיכויים שהוא לא יהיה זמין, והאישה תיאלץ לפגוש רופא אחר שלא ראה אותה מעולם. בקיצור: אין סבסוד, אין תנאים, ונשים עדיין מעדיפות לבצע ניתוחים כאלה באופן פרטי.
ניתוחי בטן, אגב, נחשבים ליקרים במיוחד; אצל הרופאים המעולים והמומלצים, המחירים מתחילים מ- 20 אלף שקל, ויכולים לטפס גם ל- 25, תלוי במצבה של האישה ובטיפול הדרוש.
בואו נדבר על צדק
אז איך זה יכול להיות, תסבירו לי? איך זה שהיום, כשהחיים מתחילים רק בגיל 40, נשים אחרי לידות צריכות להסתובב עם בטן רפויה, ציצים ברצפה, רגליים נפוחות; יו ניים איט, כל אחת והגנטיקה שלה?
מדוע מראה אסתטי אצל נשים בוגרות הוא עדיין נחלתן של המעושרות בלבד - שלוקחות אותו לאקסטרים ומנפחות עצמן לדעת - בזמן שכל השאר צריכות לקחת משכנתה בשביל פרוצדורות בסיסיות, רק כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמן?
הצדק וההיגיון אומרים שיש מספיק ניתוחים ותרופות שדחוף יותר לכלול בסל הבריאות, לפני הניתוחים הפלסטיים. זה נכון. ועדיין, דרוש פתרון. לא ייתכן שרפואה אסתטית תהיה כה לא נגישה לנשים, כה אליטיסטית ובלתי מושגת. לידות הן טראומה לגוף. זכותה של כל אחת להשתקם.