גם אתם הרגשתם את המתח המיני בינינו כל הזמן הזה, אני יודעת שהרגשתם. האמת היא שעכשיו אני יכולה להגיד לכם שהייתי חרמנית עליכם, מסתכלת וחושבת על הציצי והתחת שלכם, גם הייתי מדברת על זה עם אחרים הרבה ודרך אגב שיהיה ברור שזאת שיחה בין יזיזים אהממ ידידים. וזה סוד אז אל תספרו לאף אחד, בטח לא בפייסבוק, בסדר? יופי.
יש משהו ילדותי, אפילו קצת תמים, בתגובה של ינון מגל לפוסט של רחלי רוטנר, עיתונאית "וואלה" שחשפה השבוע שהוטרדה על ידו. "אני מתנצל ומבקש את סליחתו של מי שנפגע", הוא השיב, אבל גם: "הייתי מצפה מידיד שנפגע ממני להגיד לי זאת ולא לפנות למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות".
רק שאחריה כתבה גם אור שוקרון על העורך לשעבר שליטף לה את הישבן והזמין אותה לשירותים, ואני שואלת: באמת אתה חש פגוע עכשיו, ינון? באמת לא ראית את זה מגיע? אז אולי כדאי להזכיר – עוד לא שכחנו את המבוכות שעפו כאן בזמן המירוץ לנשיאות – ששליחי ציבור בכל זאת נדרשים לעמוד בסטנדרטים מסוימים, ומי שמתהדר ברזומה בעייתי, מוזמן להישאר אדם פרטי שמעשיו אמורים לעניין רק את אשתו.
וחוץ מזה, ינון: לא "ידיד" אלא "ידידה"; לא "שיימינג" אלא חשיפת התנהלות בעייתית של יו"ר סיעה בכנסת; קצת מוזר לבקש סליחה בתחילת הפוסט ולהסיר מעצמך כל אחריות בסופו. מוזר ומעצבן ומאכזב.
* * *
אני לא מאמינה שאני כותבת את הטור הזה. לא מאמינה שגם ינון מגל נופל ככה, שגם הוא משתייך למועדון המפוקפק הזה של גברים שמדברים מלוכלך, שמציעים הצעות מגונות, שמנצלים כוח ומעמד. לכאורה, בטח לכאורה; אנחנו נניח למשטרה לעשות את עבודתה, ובינתיים רק הרשו לי להצטער על כך שגברים זה עם כזה מטומטם. סליחה, אני אסייג: גברים מסוימים בעלי מעמד שמתנהגים לנשים איך שבא להם, זה עם כזה מטומטם. תסתכלו על כל המטרידנים שעולים לכותרות: הם כמעט אף פעם לא עובדים זוטרים, הו לא. זה תמיד הכתב הבכיר, הבוס הגדול, הפוליטיקאי המפורסם. ינון מגל היה שלושתם, אבל עכשיו הוא המטרידן הזה, הסדרתי הזה, הכוכב שהרשה לעצמו יותר מדי.
קצת אחרי שרוטנר העלתה את הפוסט על הבוס לשעבר, דיברתי עם קולגה שהחל לומר לי מה דעתו על הפרשה. למרבה הדיכאון, מצאתי את עצמי אומרת משהו בסגנון: טוב, לפחות אתה בחיים לא תסתבך ככה.
"רגע, את משבחת אותי עכשיו על זה שאני לא מטרידן סדרתי?", הוא שאל, ואני נזכרתי איך כשהתפוצצה פרשת עמנואל רוזן, להבדיל, הגעתי לדבר על זה באחד האולפנים, וכשהמגיש סיפר לנו מאחורי הקלעים כמה שהוא נגעל מהקולגה, החמאתי לו על התנהגותו המכבדת עם נשים. אתם מבינים, שמו הלך לפניו כג'נטלמן הגון וזהיר, כך שפלטתי את הקומפלימנט בלי לחשוב יותר מדי, אבל מיד התחלחלתי: "אתה קולט שאני מחמיאה לך על זה שאתה לא בבון?".
והנה, עברו שנתיים וחצי ואני עושה בדיוק אותו דבר, רק שהפעם זה נשמע לי הרבה יותר הגיוני; יש מצב שככל שנחשפות עוד ועוד פרשיות, כך אני יותר מעריכה גברים שלא מדברים עם נשים על תחת וציצים, כל הכבוד לכם, גברים נורמטיביים, אתם גדולים, אתם מהממים, אתם גאווה למין הגברי ותנו לי שקית הקאה דחוף כי המציאות הזאת לא נבלעת לי בגרון.
* * *
אבל איך אומרים, בואו לא נתבלבל. חלק מהאנשים שיוצאים עכשיו נגד מגל, עושים את זה בשביל להתנגח בימין. אני מכירה באופן אישי לפחות שלושה גברים שכתבו נגדו פוסטים גורפי לייקים, בזמן שהם בעצמם רודפי שמלות בזויים. יחס לנשים זה הנושא האחרון שמטריד אותם, אבל תסמכו עליהם שהם לא יפספסו שום הזדמנות להיכנס בכל הכוח באחד הדוברים היותר שנונים ורהוטים של המחנה הלאומי.
הפרשה הזו היא מכה קשה לימין, זה ברור. מצד שני, מצחיקים אותי כל אלה שמצקצקים עכשיו: "איך יכול להיות אדם כזה במפלגה כמו הבית היהודי?"; למה, אם הוא היה במרצ זה היה בסדר? ובכלל, מישהו עדיין חושב שלדתיים יש איזה מונופול על ערכיות, שכיפה על הראש מבטיחה מצפון ומוסריות בכמה דרגות מעל? חשבתי שגמרנו עם הקשקוש הזה.
מטרידנים יש בכל מקום, ואם התגלה אחד כזה גם במפלגה שמייצגת את הציבור הדתי, זה רק מוכיח – למי שעדיין צריך הוכחה - שאין אזורים סטריליים.
ואם כבר חוסר סטריליות, בואו נדבר על זה שאין ספק שמגל עומד לשלם מחיר כבד כי בכל זאת הוא לא איזה רב גדול בציונות הדתית שייצא נקי מפרשיית מין, כן? על ינון מגל הרב דרוקמן לא יפרוש חסות, אותו לא יקבלו בשירה וריקודים וקריאות "הוא זכאי" מאורגנות.
פרשת מגל החלה כמה ימים אחרי אירוע מטריד ביותר: עבריין המין, הרב מוטי אילון, היה אורח הכבוד בכנס תורני גדול של הציונות הדתית. מי שהורשע במעשים מגונים בכוח בקטין, ישב ביום חמישי שעבר באולם גדול במושבה מגדל, לצד בכירים בציונות הדתית - ביניהם יו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא הרב חיים דרוקמן, שממשיך להביע תמיכה ללא סייג ברב אילון, ולעזאזל הנערים שנפגעו.
תלמידיו לשעבר של הרב אילון היו כה מזועזעים מנוכחותו באירוע, עד שאחד מהם פרסם פוסט שבו חשף כי גם הוא קורבן של הרב אילון, לתשומת לבה של המשטרה. אתם מבינים עד כמה גדול השבר? במקום שבכירי הציונות הדתית יגנו ויוקיעו מקרבם את הרב שסרח, במקום שיעשו הכל כדי להרחיק את העבריין מקורבנות פוטנציאליים, הם ממשיכים לגבות אותו, מניחים לו להשפריץ כריזמה על נערים צעירים; ולתלמידיו הבוגרים לא נותר אלא לקחת את הטיפול בפרשה לידיהם, ולחשוף עוד מקרה, עוד קורבן, עוד בושה. אז בואו לא נתנשא; החברה הדתית לא טובה או ערכית יותר, תרשום את זה לפניך, נפתלי בנט.
"התנהלותו של ינון מגל לא משקפת את ערכי המפלגה", הדגיש יו"ר מפלגת הבית היהודי, וזה מגוחך כי מדובר במפלגה בלתי ערכית בעליל, לפחות לא בהרכבה הנוכחי. על איזה ערכים בדיוק אתה מדבר כאן, השר בנט: הומופוביה? ביאת המשיח? מעמד האישה לאור ההלכה? או שאולי טרנספר-חתולים זה בעיניך אידיאל יהודי נשגב?
* * *
איזה מזל שהבוס שלי גיי. איזה מזל שאין סיכוי שהוא אי פעם יחמיא לי על התחת, אבל אתם יודעים מה, גם אם הוא היה סטרייט שמרשה לעצמו, לא נראה לי שהייתי מפרסמת את זה. למה? כי הייתי חוששת שזה יתנקם בי, כי הייתי חושבת על אשתו והילדים, כי אולי אני מגזימה ובואו ניתן לו צ'אנס, כי אין לי כוח למלחמות; כל כך הרבה סיבות יש לשמור דברים כאלה עמוק בפנים, ורק סיבה אחת להוציא אותם החוצה – כדי למנוע את המקרה הבא, את המוטרדת הבאה. והסיבה הזו טובה וערכית וחשובה יותר מכל דבר.
זה לא אומר שאני במקום רחלי הייתי מפרסמת פוסט כזה, זה רק אומר שאני מעריכה אותה על האומץ. "זכות הציבור לדעת", היא הסבירה, ואני אומרת: *חובת* הציבור לדעת. העובדה שמסתובב בכנסת טיפוס כמו אורן חזן, אין פירושה שאנחנו צריכים להנמיך ציפיות משליחי ציבור.
אז מה עכשיו? בינתיים עובדת ראשונה התייצבה להגנתו של מגל: בחורה בשם אנה לוטווין, מפיקה לשעבר ב"וואלה", שטענה בתכנית של אורלי וגיא ש"ינונזי - ככה אני קוראת לו - היה מנהל חם שפיזר חום ואהבה, אהבתי להתחבק איתו, לא ראיתי בזה שום בעיה". לא בטוח שאשתו מחבבת את הסניגורית הבלונדינית שצצה פתאום, ובכלל, נראה שהתסבוכת האמיתית של מגל קשורה כעת פחות לקריירה שלו, ויותר למשפחתו.
אני לא יודעת איך תסתיים הפרשה. לא יודעת אם מסיבת הפרידה של מגל מ"וואלה" הייתה בעצם גם מסיבת הפרידה שלו מהחיים הפוליטיים, אבל לפחות במישור האישי אני מקווה שיצליח להתיר את הפלונטר, ולו משום שבניגוד למטרידים אחרים - הוא לא הכחיש ואף מיהר להתנצל.
יש ספר ילדים שאני מאוד אוהבת להקריא לבת שלי: "אבא עושה בושות" שמו, של מאיר שלו. גיבור הספר הוא אב חמוד אך חסר טקט, הכי לא מבוגר שקול ואחראי, שבנו אפרים מתבייש בהתנהגותו הילדותית. אבל בסוף האב מכפר בגדול על הבושות שעשה לבן שלו, והופך למקור גאווה עבור הילד אפרים.
אני מאחלת למגל שבמישור המשפחתי גם הוא יזכה להפי אנד שכזה: מאחלת לו שילדיו יהיו גאים בו, שמשפחתו תשכח, שאשתו תסלח.
אבל האם כאישה הייתי רוצה שימשיך לייצג אותי בכנסת? ובכן, לא. לצערי לא. חבל.