השבוע ניצלתי ממוות, וכשאני אומרת "מוות" אני לא מתכוונת לעצימת עיניים שלווה אלא יותר לבום כזה קטלני שלאחריו בקושי מצליחים לזהות גופה.
מה שקרה זה שנסעתי בכביש מהיר, ופתאום האוטו התחיל לייבב. אלה היו קולות מוזרים שמעולם לא שמעתי קודם בחיי, לכן עשיתי את הדבר היחיד ההגיוני: התעלמתי. אמרתי לעצמי שזה לא באמת קורה, שאולי לא שמעתי טוב, ובאמת - הנמכתי קצת את הווליום של דורון מזר, והיבבות נרגעו. יא שובב אחד, דורון, לא יפה להפחיד אותי ככה.
אבל אחרי דקה או שתיים הן חזרו, הפעם קולניות ותכופות יותר. אחרי כמה שניות האוטו התחיל גם לרעוד. עכשיו דמיינו את זה: כל המכוניות מסביב טסות על מאה קמ"ש, אין לאן לברוח וגם לא איפה לעצור כי השוליים צרים מדי. מה עושים?
התקשרתי לאלעד. לא שהוא יכול היה לעזור יותר מדי, אבל גם להיות איתי ברגעיי האחרונים זה משהו. חוץ מזה, רציתי שיהיה עד אונליין לכל התפתחות.
לא רק מצבו של הרכב הפחיד אותי, אלא גם ובעיקר הנהגים מסביב. למרות שהדלקתי אורות מצוקה, כולם המשיכו לצפור לי ולחתוך אותי ללא הרף; מסתבר שלנסוע על 40 קמ"ש בכביש מהיר זה מסוכן לא פחות מלטוס בכביש עירוני. רק שלא הייתה לי ברירה: כשהגברתי מהירות, המנוע התלונן חזק יותר.
בשלב מסוים הגעתי לתחנת אוטובוס והוקל לי: הנה אני יכולה לעצור רגע, לחשוב מה לעשות. אבל בשנייה שנעצרתי, קלטתי איום חדש: גבר כבן 40 החל להתקרב לכיווני, עם סיגריה ביד ומבט תימהוני בעיניים. מיד שלחתי יד לנעול את הדלתות; אינסטינקט בסיסי שכל אישה בימינו מצויידת בו. אלוהים, איזה מזל מחורבן. מן הפח אל הפחת. הוא התחיל לדפוק על החלון שלי, ועכשיו כבר באמת ראיתי את הסוף. מה הוא רוצה? למה הוא מסוגל? רק לא מזמן נרקומנית הציתה רכב של מישהו שלא רצה לתת לה סיגריה בתחנת דלק; אני לא רוצה לככב בסרטוני היוטיוב המפחידים האלה.
בהחלטה של רגע שמתי גז, וכך המשכתי לנסוע ברכבי הפגום, מניחה מדי פעם רגל על הבלמים ככה סתם בשביל לוודא שהם עדיין שם. בתחושה שלי נסעתי בקופסה מתפרקת, רציתי לאמוד נזקים.
אלה היו דקות ארוכות ואיומות של חוסר ודאות נוראי, והכי עצוב: שכל זה קרה בדרך חזרה מהמוסך.
* * *
מכירים את זה שאתם נתקלים בבעיה מעצבנת, אבל כשאתם מתחילים לנסות לפתור אותה מתברר לכם שהיא רק חלק מצרה גדולה הרבה יותר?
אז ביום חמישי האחרון גיליתי שהלך לי המזגן באוטו. בדיוק חזרתי מפגישה מבסוטה וטובת לב, ופתאום קלטתי שכולי תלתלים. "אין מזגן", ייללתי בטלפון לפקידה במוסך. "בואי ביום שלישי", היא אמרה. פקידה במוסך, יש לה דרכים משונות לומר שהיא אוהבת. הודעתי לה שאגיע מחר, אלא שעוד באותו היום נרשם טוויסט בעלילה: כשניסיתי להתניע, הרכב לא הגיב. בכלל. וכך הבנתי שבנסיעה הלא ממוזגת - לא רק אני התחממתי, גם המנוע.
הייתי מסבירה לכם מה בדיוק הייתה הבעיה במערכת הקירור וכמה סלילי הצתה היה צריך להחליף, אבל לא הבנתי כלום ממה שהפקידה הסבירה. אגב, אני לא בטוחה שהיא בעצמה הבינה.
אומרים שאין יצור חסר אונים יותר מגבר אשכנזי במוסך. ובכן, יש: אישה במוסך. כל אישה, ללא הבדלי דת, גזע, משקל או השכלה. ככה זה - למעט כמה יוצאות דופן, רוב הנשים נתקפות ברגשי נחיתות קשים מול המוסכניק הממוצע. אם הן פוגשות אותו, זאת אומרת.
אני למשל, כבר שנים שלא דיברתי עם מוסכניקים. מתייחסת לאוטו תקול כמו שאני מתייחסת לג'וק: קחו את זה ממני, וכמה שיותר מהר. בשביל מה התחתנתי, סליחה? אלעד מעביר את האוטו טסט, והוא גם זה שלוקח אותו למוסך בעת הצורך.
יש ביטוי כזה, פיל בחנות חרסינה; אני במוסך מרגישה כמו חרסינה בחנות פילים. אני אוהבת: בגדים, נעליים וסבונים במצבי צבירה שונים, בעיקר קצף. אני לא אוהבת: פיח, שמן מנועים ורעש אגזוזים.
"זה נורא לא פמיניסטי מצדך", נזפה בי פעם חברה בשיא הרצינות, ואני השתוממתי: סליחה? לעשות מה שבא לי ולא לעשות מה שלא בא לי – זה הכי פמיניסטי שיש.
כך, אני מגיעה למוסך רק כשהאוטו מוכן; אלעד מקפיץ אותי, מוריד אותי בדיוק מול רכבי, ואני נוסעת לשלום. או שלא לשלום.
* * *
כי אחרי שתוקנה מערכת הקירור והוחלפו סלילי ההצתה, יצאתי כאמור לנסיעה המסוייטת ההיא, זו שטרם התאוששתי ממנה. אבל הטראומה האמיתית הייתה לשמוע את ההסבר מהמוסך: "בפעם הקודמת חשבו שאולי צריך להחליף גם חוטי הצתה", אמרה הפקידה, "אבל ראו שהאוטו בסדר גם ככה אז ניסו לחסוך את זה". ניסו לחסוך את זה. לחסוך מה, לחסוך על מי?
"מה לחסוך", צעקתי עליה, "אני הרי משלמת לכם הון על כל פיפס! יכולתי למות שם בכביש!"
"אוקיי אורית", היא אמרה בשלווה, "העיקר שעכשיו הכל בסדר". אין מה לומר, הפשלה הזאת הזיזה לה ביותר.
מבחינתי אין כאן הפי אנד: השבוע, לראשונה בחיי, הצטערתי שאני עד כדי כך לא מבינה כלום במכוניות. אמנם למוסך הזה כבר לא אחזור, אבל גם במוסך אחר אצטרך להפקיד את בטחוני בידי זרים בלי שום יכולת לפקח על הנעשה. אם תתעורר בעיה אדע עליה רק ברגע האמת, ורוב הזמן אצטרך פשוט לקוות שאני בידיים טובות, שאף אחד לא מנסה לחסוך זמן או מאמצים על חשבוני.
וגם על חוסר האונים שלי הצטערתי; כשגבר נתקע עם הרכב באמצע שום מקום, הוא פשוט עוצר בצד כשמתאפשר, שם משולש וממתין לעזרה. כשאישה נתקעת, יש סיכוי טוב שחוץ מהתקלה ברכב, היא תצטרך להתמודד גם עם טיפוס מפוקפק אחד לפחות.
אני יכולה לנסות להתעמק במכניקה של המנוע כדי שיהיה לי ידע בסיסי מול מוסכניקים שרלטנים. אני יכולה ללמוד הגנה עצמית כדי להרגיש פחות אבודה בסיטואציות מאיימות. אבל בסופו של דבר אני יודעת שאין לי כוח פיזי להתמודד עם פסיכופטים. ושום זיקה לאגזוזים.
* * *
ובכל זאת, פרופורציות טיפה. שם באוטו הבטחתי לעצמי שאם אני שורדת את נסיעת הגיהינום הזאת, לא יהיו לי טענות יותר על שום דבר לעולם, או לפחות לשבוע. כשעליתי הביתה, עדיין מנסה להסדיר דופק, הילדים קפצו עליי: "אז יוצאים ליום כיף?"
כבר שכחתי שהבטחתי להם בריכה וסרט ופיצה. "יום כיף, יום כיף", הם צהלו, "מתי יוצאים?"
הסתכלתי עליהם בהלם קל. יום כיף. "אמא בחיים היום", אמרתי להם, "כיף, לא?"