אדוני השוטר, יפה לך כחול

אוי, אני ממש משקשקת. הג'ינג'ית באוטו הירוק עשתה לי תנועה מגונה וגם צעקה לעברי משהו ברוסית, מה אעשה? אולי בפעם הבאה תהיי קצת פחות סוציומטית, מה את אומרת?

מה שקרה זה שהתור לפנייה ימינה נראה לי מוגזם - וגם ככה התחלתי את היום באיחור בגלל איזו תקרית עם מגהץ ובננה - לא משנה. בקיצור, בדרך כלל במקרים כאלה, כשהבוקר קשה והתור לא לטעמי, אני חולפת על פני כל המכוניות, מצפצפת רגע לנהג השני או השלישי ותוהה בקול אבוד: "סליחה, איך אני מגיעה לתל אביב?"
ואז הוא עונה באבירות: "את צריכה פה ימינה, כנסי לפניי".
ואני מרגישה קצת נקיפות מצפון – אני לא אומרת שלא – אבל קורה שממהרים, ואני באמת מעריכה את ההתחשבות.

אלא שהפעם, כשניסיתי לברר עם הג'ינג'ית איך מגיעים לתל אביב, היא המשיכה לבהות באנטיפתיות בשמשה הקדמית, והתקדמה כל פעם בעוד מילימטר, כאילו אנחנו עומדות עכשיו בתור לרגלי תרנגולת בימי הצנע - ויהיה ממש אוי, ממש נורא ואיום וקריטי ביותר - אם אני אהיה לפניה.
עד שפתאום היא נעצרה לרגע, אולי בדיוק החלה לחשב כמה קלוריות יש באפרסמון או משהו, ואני כמובן השתחלתי היטב.
והיא הוציאה את שיערה מהחלון, ושוב בירכה אותי מכל הלב ברוסית, אבל אני כבר פניתי בצומת; ביי ביי ג'ינג'ית, נתראה בסיבוב.

ואז השוטר סימן לי לעצור בצד, ופתאום הבנתי מה הגברת איחלה לי קודם: 250 שקל, וארבע נקודות.

איך מפלרטטים עם שוטר?

מה אמורה לעשות בחורה בזמן ששוטר כותב לה דו"ח? בהתחלה הקשבתי לרדיו, אחר כך התקשרתי לברר משהו בקשר לעבודה, בהמשך נכנסתי לפייסבוק, ואז קלטתי שעברה כבר רבע שעה. מה הוא כותב שם, טור אישי? אולי הייתי שואלת, אלמלא החלטתי להיות אדישה ומיזנתרופית. דו"ח הוא רושם לי, החוצפן.
אפילו לא אטרח לספר לו שמדובר במסמך היסטורי, שכן זהו הדו"ח הראשון שאני מקבלת בחיי. ועוד על מה? "אי עצירה מוחלטת בתמרור עצור". תמשיך, תמשיך להלשין על העבריינית המסוכנת בכתב הרופאים שלך; אין לי כל כוונה להתחנן.

חברותיי, לעומת זאת, הזדעזעו מהגישה; "לא, את באמת אהבלה", פסקה ג' נחרצות אחרי שסיפרתי לה על התקרית, "מי מקבלת דו"ח היום? מה את, מכוערת בת 78 בלי שיניים?"
יש לי כלל, הסברתי לה בגאווה, לא לפלרטט עם שוטרים. באמת סליחה שאני בחורה עם כבוד.
אבל ג' גילגלה עיניים בהתנשאות: "פחחחח, זה לא עניין של כבוד, מדובר פה במדיניות כלכלית! בכל פעם ששוטר עוצר אותך, הכדור אצלך: את יכולה לשלם ביוקר, או לצאת מזה בזול. במה את בוחרת?"

האמת היא, ששוטרים לא עוצרים אותי יותר מדי. בערך פעם בשנתיים הסבא'לה ממשטרת התנועה מחטט לי ברישיונות, ואז אני נשבעת לו שזו אני בתמונה - פשוט צולמתי בחודש השמיני להריוני אחרי מתקפת בכי הורמונאלית - והוא משחרר אותי לדרכי, מלא סימפטיה.
לעומתי, נראה שחברותיי נתקלות בכחולי המדים לעתים תכופות יותר, על כן אמנות הפלירטוט שלהן משוכללת בהתאם.

כשאני מנסה לקבל מג' טיפים קונקרטיים כיצד להתחבב על השוטר המצוי, היא יורה אותם בכזאת רהיטות, שכמעט בא לי להוציא דף ועט, ולרשום: "קודם כל, אם יש עלייך במקרה משקפי שמש, חובה להוריד אותם", היא מבהירה. "את יכולה, נגיד, לשחק עם הידיות בפה וכאלה, אבל אסור בשום אופן להסתיר את העיניים".
"לשחק עם הידיות בפה?", אני משתבצת, "תגידי, השתגעת? את באמת משפילה את עצמך ככה?"
"ואז את מסתכלת לו בעיניים", היא ממשיכה בלי להתרגש, "ואומרת לו בחיוך: בוקר טוב, מה שלומך?"
את מפגרת? מה אכפת לי מה שלומו?
"את רוצה לחסוך לעצמך כסף או לא?"
אולי פשוט אגיד לו משהו כמו "אדוני השוטר, יפה לך כחול?"
"וואלה, לא חשבתי על זה, רעיון! כמובן שצריך להקפיד על אווירה מתאימה: להנמיך את הרדיו, לא לענות באמצע לטלפונים לחוצים מהעבודה. אם הוא נחמד ומשתף פעולה – את רק צריכה להבטיח לו שתיסעי בזהירות, ולאחל לו יום נעים. אם הוא קשוח – את צריכה פשוט להתחיל לבכות".

טוב, זה לא נראה לי", אני אומרת לה, "אני לא יכולה לבכות לפי הזמנה".
"לא חייבים עם דמעות ממש", היא מסבירה בנונשלנטיות, "מספיק להתייפח בשקט ולעשות כאילו את מנגבת את העיניים".
מה, פשוט להתחיל לבכות? ככה סתם, אפילו בלי ז'אק ברל ברקע? לא יודעת, נשמע לי קצת חריג. אבל כשאני מבררת מסביב, אני מבינה שהמניפולציה הנשית הזו על שוטרים – אינה כה נדירה.
"תראי", אומרת חברתי ר', "250 שקל אולי לא נותנים יותר מדי מוטיבציה, אבל תחשבי רגע על אלף שקל בגלל שדיברת בפלאפון וגם היית בלי חגורה – לא היית בוכה?"
מממ, לא. האמת שלא. אבל אולי הייתי יוצאת לשופינג.

מי נוהג יותר טוב - גבר או אישה?

אני לא יודעת אם נשים נוהגות פחות טוב מגברים, אבל אני בהחלט מרגישה שעל הכביש אנחנו קצת אזרחיות סוג ב'. קחו גבר ממוצע, קחו אישה ממוצעת: מי חונה יותר זריז ברוורס? מי יכול להרשות לעצמו לקלל את הנודניק ברמזור בלי לחשוש? מי יודע לתקן פנצ'ר? לטפל ברכב שנדם פתאום? לנווט בכבישים?

לנווט בכבישים. ובכן, זה מזכיר לי תחביב מהנה במיוחד: בערך פעם בשבועיים אני עובדת על בעלי שהלכתי לאיבוד בכבישי ישראל. אני עושה את זה בזמן שהוא איתי על הקו, מנסה להדריך אותי כיצד להגיע למחוז חפצי.
בן זוגי אלעד הוא ה- GPS שלי, שכן אני אחת מאותם יחידי סגולה שלא יגיעו ליעדם גם עם מכשיר הניווט המשוכלל ביותר.
אני מתקשה להבין, למשל, מה זאת אומרת "בעוד 200 מטר פנה שמאלה"; האם אני אמורה לצאת מהרכב ולמדוד היכן בדיוק מסתיימים 200 מטר?
אז אני יודעת לנסוע להוריי, למקום עבודתי ולקניונים בסביבה, אבל שאר המקומות - באחריותו של בעלי. איך בדיוק אני מוציאה אותו משלוותו? זה נשמע בערך ככה:
אז תגיד, איך אני מגיעה לרחוב המסגר?
"איפה את עכשיו?"
אני רואה שלט: כביש 461 – תל אביב.
"יופי, תמשיכי ישר, את צריכה עכשיו לעבור כמה רמזורים. אני אגיד לך מתי לקחת את היציאה ימינה".
טוב.
"איפה את עכשיו?"
לקחתי ימינה, כתוב פה "ברוכים הבאים לרמת גן".
"לא! לא! למה ימינה? אמרתי לך להמשיך ישר, למה ימינה, למה? למה את לא מקשיבה למה שאומרים לך?"

ואז אני מתפוצצת מצחוק, והוא רוצה למות. תשאלו – איך זה שהוא מאמין לך שוב ושוב, כבר שנים? ובכן, זה בגלל שאמנם פעם בשבועיים אני רק משחקת אותה, אבל בשאר הפעמים – אני הולכת לאיבוד באמת.

משחק הדמעות? לא בשבילי

ולכן זה קצת חבל לי, שאני לא מסוגלת לשחק את משחק הדמעות הזה עם שוטרי ישראל. כי על הכביש אני כל כך קריקטורה של אישה אבודה שלוקח לה שעה וחצי לחנות ברוורס - אז למה אני לא מצליחה לנצל את היתרון היחיד שיש לי, כאישה מאחורי ההגה? למה זה כל כך סמרטוטי ומשפיל בעיניי, להוריד את משקפי השמש, לשאול מה שלומו, לחייך ולדמוע בתזמון מדוייק?
לא יודעת. איכשהו, לפחות בכל מה שקשור לשוטרי תנועה, אני כבר מעדיפה לקבל דו"ח על העלבת עובד ציבור, מאשר צ'ופר על בלבול שוטר במילוי תפקידו.

 >> לטור הקודם: אני ארקוד על מדרגות הרבנות

לכל הטורים של אורית נבון