סמס מפתיע (צילום: istockphoto)
בדיוק ככה לא הרגשתי כשסימסת לי שנה טובה|צילום: istockphoto

עיתונאית אחת, לא חשוב מאיזה ז'אנר, שולחת לי כל שנה סמס מושקע ומשתפך בזו הלשון: "לקרן אהובתי, מחמל נפשי, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, מי ייתן והשנה תכירי את הנסיך שלך, מנשקת אותך ואוהבת בלי סוף, שלך...".

בפעם הראשונה סימסתי לה בחזרה: "זה כבר לא הפלאפון של קרן". גם בשנה השנייה העמדתי אותה על טעותה בלאקוניות. בשנה השלישית כבר נבחתי בחזרה: "אם את באמת כל כך אוהבת את הקרן הזאת, אולי תטרחי סוף סוף להתקשר אליה ולגלות בעצמך שזה לא המספר שלה כבר שלוש שנים?"

כמובן שהגברת לא ענתה לי - מן הסתם הייתה עסוקה בשרבוט איחולי שנה טובה לתפוצה של אלף איש – אבל אני הבנתי: עלינו כיתה. אם עד עכשיו בזנו כולנו לאותם חצופים שמאחלים שנה טובה בסמס, כעת קטגוריה חדשה נפתחה: שולחי סמסים שאפילו לא טורחים לשנע את איחוליהם ליעדם; סתם לוחצים send מטעמי דת ומצפון, ושכולם יקפצו.

גינקולוג, קואוצ'רית וחברת עבר נפגשים בפלאפון שלי

חרם - גם בנייד, אילוסטרציה (צילום: אימג'בנק - gettyimages)
שנה טובה? וואו, לא היית צריך. באמת - לא צריך|צילום: אימג'בנק - gettyimages

וכל זה לא מפחית, כמובן, מהעובדה ש"שנה טובה" בסמס זה באמת נורא מאוד, נורא אפילו יותר מהודעת טקסט עם "יומולדת שמח" סתמי. כי כאן אין אפילו תאריך אישי לזכור; מרגע שרימונים נמכרים בדוכנים, מיד עטים עלייך כל הנודניקים מתחנות שונות בחייך.

"אורית יקרה, שנת פריון ואהבה", נזכר בי איזה גינקולוג שלא ראיתי כבר עשור, אשר החליט לפתוח קליניקה פרטית. "שתהיה שנה של הגשמת חלומות, צריך להניע כדי להגיע", מתפייטת ידידת עבר שעשתה הסבה לקואוצ'ינג. ומישהי שנעלמה מחיי כשעוד היו לי מותניים מפציעה פתאום: "מתגעגעת אלייך מותק, שנה טובה ונדבר בקרוב".

פאתטי? בהחלט. כל מי שאיחוליו טבולים באינטרסים לרוב וכל רצונו הוא לשמור אותי על אש קטנה למקרה שיזדקק לי – יופתע לגלות שבראש השנה אני מסמנת במוחי את החברים המזויפים הללו על מנת לפסול עמם כל קשרי מסחר או חברות בעתיד. נורא מצטערת, אני לא אחת מאלף, וגם לא מעשרים.

ובאשר להרגלי החג הפרטיים שלי – אני מעדיפה לדלג על הסמסים באופן כללי; גם ככה לעתים קרובות מדי אני דורשת מ"שמעון מזגן נייד" שיביא קילו קישואים בדרך הביתה, ול"אמא 2" אני מקטרת שאמי לא עוזרת עם הילדים כבר שבועיים – למה לי להסתבך עוד יותר?

אני עדיין בעד הקשר האנושי, פנים מול פנים ואם כבר נייד – אני טורחת לחייג. אולד פאשן, מה לעשות.

 >> לפוסט הקודם שלי: רמי הויברגר, אני מחכה להתנצלות
>> לנבחרת הבלוגים של mako