לא רוצה לדבר על החתונה שלי, סבבה? תודה. בטח לא אם בטקס שלכם היה די ג'יי שיודע, רב חתיך שלמד משחק מול מצלמה, וברכה מרגשת שניסחתם לאהובכם מכל הלב ושהצלחתם להקריא בחופה בלי להתייפח באמצע.
סיפורים על חתונות אלטרנטיביות תמיד עלו לי על העצבים; למה לנסות להיות מיוחדים? חתרניים? להתאמץ כל כך? למה להזכיר לי שהחופה שלי הייתה הכי סטנדרטית שיש?
זאת אומרת, לא שאני מהרהרת בחתונתי פעמיים ביום – למה להתלונן על החתונה אם אפשר לקטר על הלידות – אבל תמיד כשמדברים על חתונות ברור לי שהחופה שלי הייתה אולי לפי הספר, אבל ממש לא לפי הסגנון שלי.
ובכל זאת, רק השבוע, כשנכחתי לראשונה בחיי בטקס נישואים אלטרנטיבי, הבנתי עד כמה חופה יכולה להיות אישית ומלאת תוכן.
דניאל ורוברט לנצח
כבוד הרב עברי לידר יודע להתלבש, בזה אין ספק. גם החתן והחתן נטפו שיק עם עניבותיהם התואמות, וכשכמה ילדים מתוקים – כולם בנים – פיזרו מלא נצנצים על השטיח שהוביל לחופה, חשבתי לעצמי שכל הקלישאות אכן נכונות: גייז פשוט נולדים עם סטייל, לא יעזור כלום.
אבל זה לא רק הסגנון והטעם הטוב שכבשו אותי, כמו הסנכרון המלא בין אופי הטקס לאופי בעלי השמחה. אם חשבתם שחופות אלטרנטיביות חייבות להיות קיטשיות בטירוף, הנה עדכון מהשטח: גם טיפוסים ציניים והומוריסטיים יכולים למצוא את עצמם בתוך החגיגה הזאת. עובדה: חברי דניאל, ציניקן שכמותו, הקריא לבן זוגו ברכה מקסימה ונוגעת ללב, ועם זאת שנונה ומצחיקה, קולית כזאת. על החלק היותר רומנטי בטקס היה אחראי רוברט, שהקריא לבן זוגו הצהרת אהבה, ובכן, רומנטית.
וכך עמדו להם השניים תחת החופה, לצד ההורים והאחיות שמחו דמעה; ועברי לידר סיפר את סיפור אהבתם, איך הכירו לפני שמונה שנים כשרוברט הגיע לכאן כתייר, ואימצו את החתול דניס; ואז רוברט הצהיר על אהבתו בפני דניאל; ודניאל הצהיר על אהבתו בפני רוברט; ופתאום ראיתי איך כל הזוגות בקהל נצמדים זה לזה, ממש כמו שמתחבקים מול סרט רומנטי כי איך אפשר שלא, עם כל כך הרבה אהבה באוויר?
קרוסלה בחופה, איזה כיף
מצחיק אותי שכולם מדברים על זה ששלי יחימוביץ' עשתה סמים "בצעירותה"; ביג דיל, יודעים מה אני עשיתי בצעירותי? התחתנתי עם שמלת קצפת וקן יונים על הראש, זה מה.
אבל מילא הסטיילינג הכה חתונתי; מה עם זה שלאורך כל קבלת הפנים, הייתי לבדי בלי בן זוגי, כי אצל דתיים נהוג שהחתן והכלה לא מתראים בשבוע שלפני הטקס? מה עם העובדה שבגלל זה, יכולנו להצטלם יחד רק אחרי החופה, כשאת פניי מעטרים מסקרה זולגת ושפם של יין? וזה שהסתובבתי סביב בעלי שבע פעמים בגלל איזה מנהג אשכנזי קדום שעשה לי סחרחורת?
על זה שהוא קנה אותי בכמה זוזים, אני כבר לא מדברת.
אלא שעד לפני שבוע חשבתי שזה מה יש; מסורת זאת מסורת, ולכן אני צריכה לכבד אותה גם אם היא לא תמיד מכבדת אותי. שיקנה אותי בשני גמלים וכבשה מצדי - למי אכפת, הרי חופה זה עסק פורמלי, אקט סמלי שלא צריך לעשות ממנו עניין. חשבתי שאישה צריכה פשוט לעמוד ליד הרב כמו ילדה טובה, להקשיב לדבר התורה, לומר אמן אחרי שבע הברכות, לראות איך הוא שובר את הכוס ולהודות לאל שהכל עבר בשלום בלי שהתעלפתי. התייחסתי לחופה כמו שמברכים על החלה בשבת או צמים ביום כיפור; מן ריטואל דתי כזה שבו הכל מוכתב מראש.
והנה, פתאום, כשראיתי מקרוב איך נראה טקס אלטרנטיבי, הבנתי שלא רק שאפשר אחרת, צריך אחרת.
לא הייתי מוותרת על רב וטבעת והכל - בכל זאת חשוב לי המעמד הדתי - אבל שיהיה במילים שלי, בסטייל שלי, בדרך שלי. אם הייתי מתחתנת היום, הייתי משנה הכל חוץ מאשר את החתן.
חתונות זה מרגש, אבל
ואני לא היחידה שמרגישה ככה; אמנם היום אני קצת פחות חזקה בסצנת החתונות הדוסיות – יש לי חברות שכבר מתחילות לארגן בר מצוות – אבל אני קולטת שמשהו משתנה. אני רואה את זה בעיקר בפייסבוק, כשגם זוגות דתיים ומסורתיים שחשוב להם להינשא כדת וכדין - מבקשים לקיים טקס ייחודי, אישי יותר: להחליף טבעות, להקריא זה לזה כמה מילים, לקדש את האינטימיות ופחות את הפורמליות.
יש רבנים פתוחים שמאפשרים את זה, יש שפחות, אבל הלך הרוח משתנה, וטוב שכך.
חוץ מהשאיפה לייחודיות, יכול להיות שגם הניג'וסים הקטנים שבחופות המסורתיות תרמו לעניין; הרב שמנסה נואשות להצחיק, והופך את כל הטקס למופע סטנד אפ סוג ז'; או לחילופין, הרב שמתאים יותר לעריכת לוויות, שנושא דבר תורה שלא נגמר, כשבינתיים הכלה מזדקנת והחתן מצמיח שיערות באף. והשבע-ברכות: לפעמים יוצא לכבד בברכה דוד קשיש שאיך לומר, לוקח לו קצת זמן להגיע למקום, כן?
והדוד שלא כובד בברכה - ועל כן אשתו מחרימה את הזוג הצעיר למשך שנתיים לפחות - זה כבר נושא לטור אחר.
כל אלה כמובן לא גורעים מההתרגשות, אבל כן, יש משהו משחרר בלוותר על כמה כללים לטובת אחרים, נכונים ואמיתיים יותר. בעיקר אני חושבת שבמקום הדודים וכבוד הרב - בני הזוג הם שצריכים לככב בחופה. כמו כן, מוזר ביותר שהכלה לא פוצה פה במהלך כל הטקס המסורתי. כשאני חושבת על זה, מדהים איך הצלחתי לסתום למשך זמן כה רב; רק על זה הגיע לי ירח דבש פלוס שופינג עצבני. הנה מסורת שלא הייתי משנה.