אני לא רוצה להשוויץ - טוב, בעצם אני כן רוצה להשוויץ - אני מובילה את טבלת הימורי היורו במשרד, וכדאי לכם לפרגן לי, במיוחד אם בא לכם להצטרף לחופשה בצפון כי זה הפרס לזוכה במקום הראשון ואני לא יודעת מה כדאי לי: מלון בכנרת או צימר בגליל? נורא מתלבטת.
"ממי העתקת?", שאלה בזלזול חברתי ג', אבל אני לא נעלבת: בנדיבות של מנצחים אני מסבירה לה שוב שניחשתי על דעת עצמי בלבד, וזה שאין לי מושג מה זה פנדל, זה רק יתרון, מסתבר.
"אז תני לי להבין משהו", היא אומרת, "ככל שאת פחות מבינה בכדורגל, ככה גדלים סיכוייך לנפוש בצפון?". בינגו!
* * *
האמת? בכלל לא תכננתי להמר, אין לי מזל בהימורים. תמיד כשבא לי להירשם למפעל הפייס או למלא לוטו או טוטו או ווינר, אני בדיוק נזכרת שיש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות כמו למשל להתקוטט עם אחי בוואטסאפ ואז מישהו אחר ממלא וזוכה, עזבו; כמו שאמרתי, אין לי מזל בהימורים.
"את פשוט מתעצלת למלא טפסים", מאבחנת אמא שלי, והיא קצת צודקת – כל מי שביקש ממני אי פעם טופס 106 או 101 או חתימה על הסכמה לטיול שנתי, יודע שזה לא פשוט בשבילי, טופסולוגיה. אז כשאני לא חייבת, למה לי?
אבל במשרד שכנעו אותי ש"את פשוט חייבת להשתתף, דווקא בגלל שאת לא מבינה בזה כלום, את תצליחי". אז מישהו הסביר לי אלו קבוצות נחשבות לטובות ואלו פחות – מידע שנמחק מזכרוני שנייה אחרי שנאמר וספק אם קלטתי אותו מלכתחילה – ואני ניגשתי לטבלה, מעודדת מעט אך עדיין קטנת אמונה. "שלב הבתים" זה הקטע הזה שמסיירים באחוזותיהם של כוכבי הקבוצות, כמו בסרטונים האלה ביוטיוב?
רק את כוכב היורו שעליו הימרתי אני זוכרת, וגם את הסיבה לבחירתו: בעיקרון לא הכרתי אף שחקן, אבל פתאום הבליח בי זיכרון לא רחוק – "מי זה ההוא שכל הזמן מצטלם בתחתונים?", שאלתי.
"רונאלדו", אמרו לי. ובכן, שיהיה רונאלדו.
לא מחרמנות גרידא, חלילה; לפי ההיגיון שלי, כדי לקבל קמפיין תחתונים מתוקשר, שחקן כדורגל צריך להיחשב למצליח במיוחד. ובכן, לקחתי.
אז נכון, בתחילת השבוע רונאלדו הפך לבדיחה כשתמונתו מחמיץ פנדל (מה זה, תזכירו לי?) הפכה למם פופולרי, אבל מקומי בטבלה לא נפגע, להפתעתי. זה כל היופי בתחרויות: מאחר שאת תמיד נמדדת ביחס לאחרים, גם אם היית ממש גרועה, תמיד קיימת האופציה שהיו גרועים יותר.
* * *
אבל לא רק בכדורגל איני מבינה, יש עוד משהו בספורט שנשגב מבינתי. מה פשר הסכומים המופרכים ששחקנים מקבלים, סליחה? אני עוד זוכרת את אלי אוחנה מדגמן שמפו נגד קשקשים תמורת תלושים בפארם, מה קרה לנו מאז?
אני חושדת שגם כאן, כמו בעולם הבידור, סוכנים מנפחים מספרים בשביל שכולם יחשבו שהטאלנט שלהם שווה מיליונים, אבל אנשים שמבינים מתעקשים שרונאלדו באמת מקבל 35 מיליון יורו בשנה.
איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה כסף – אני ממש לא רוצה לדעת. לא שהייתי מתנגדת לאיזה פוש קטן בעו"ש, אבל עבריינים שמרימים טלפון לשאול מה נשמע ודוגמניות ליגה ז' שמנסות להיכנס להריון בשביל לתבוע מזונות – נשמע לי כבר פחות מגניב.
"כוכבי כדורגל מרוויחים היום סכומים פסיכיים", מסכים איתי קולגה, "אבל רונאלדו הוא הטוב מכולם, אם למישהו מגיע, זה לו".
ופתאום אני נזכרת בסרטון הוויראלי ההוא מלפני שנה, כשרונאלדו הסתובב ברחובות מדריד לבוש ומאופר כהומלס משועמם. המצלמה עקבה אחריו מלהטט עם כדור מול העוברים ושבים, שחלקם נעצרו להביט בפלא. אפילו אני התפעלתי מהשליטה המושלמת, וקצת התרגשתי כשילד אחד שיחק עם ההומלס להנאתו, ואז רונאלדו עצר את המשחק, חתם על הכדור והוריד את הפאה והזקן לעיניהם של עשרות המעריצים שהחלו להתגודד סביבו. אז אני מזכירה לך, רונאלדו, אתה הטוב מכולם! ואתה חייב לנצח כי שמתי עליך את כל הקופה!
* * *
טוב, גם אם לא אזכה במקום הראשון זה יהיה בסדר גמור מבחינתי, אני מקווה שזה ברור. פשוט מדהים אותי עד כמה הבנה וידע בספורט לא עוזרים לצפות מהלכי משחקים.
בכל פעם שאני פוגשת במטבחון את יוזם הטבלה במשרד - חובב ספורט מושבע שיודע לדקלם שמות שחקנים ותזמוני שערים מתוך שינה – קצת לא נעים לי מזה שהוא מדורג אחרון בטבלה, לעזאזל. ומצד שני, זה דווקא הגיוני כל כך: אני באתי להימורים האלה נקייה, בלי דעות קדומות, בלי ידע על משחקים קודמים, בלי לדעת מי זה זלאטן (גיגלתי הבוקר, בחור נחמד). כי בספורט כמו בפוליטיקה, פשוט אי אפשר לדעת.
חובבי ספורט יכולים לדעת מה יקרה על המגרש בערך כמו שפרשנים פוליטיים יכולים לנבא מה יקרה בבחירות.
הרי המהלכים הפוליטיים הכי דרמטיים בישראל יצאו לציבור בבום, בלי שיהיה ולו רמז דק מכיוון הפרשנים; ממשלת האחדות של נתניהו ומופז, ההכרזה של נתניהו וליברמן על הקמת "ישראל ביתנו", העזיבה של גדעון סער את הפוליטיקה – עד לרגע האחרון, איש לא ידע, איש לא שמע.
בני אדם הם פשוט יצורים בלתי צפויים - בספורט אמנם קיים גם גורם המזל - אבל בכל מקרה היכן שיש בני אדם, ישנה התנהגות שאי אפשר לצפות. רוצים לדעת מה יקרה בספורט, בפוליטיקה, בחיים? פשוט תמחקו כל מה שקרה לפני. כי ההיסטוריה לא רלוונטית, ומחר יום חדש. וזו, אם תשאלו אותי, המסקנה הכי כיפית ואופטימית שיש.