כל בני האדם מתפללים כשהם במצוקה, בין אם יש להם כתובת לתפילה ובין אם אין. גם אני החילוני מתפלל בשעות משבר, ולשמחתי לא ידעתי משברים של חיים ומוות, שלי או של הקרובים לי ביותר. התפילה חוצה דתות ועמים. התפילה אוניברסלית. מספרים על סארטר, שהיה אתאיסט גמור כל חייו, שרגע לפני מותו קרא לכומר, התוודה על חטאיו ומת כנוצרי קתולי. והסיפור הזה לא הופך את סארטר לצבוע. להפך: הוא הופך אותו לאותנטי. כי כל אדם שקשוב לעצמו, כל אדם שמרשה לעצמו לנהוג מתוך חירות פנימית, מתפלל.
אבל תפילה פנימית. אישית. תפילה של משפחה וחברים. לא תפילה של מדינה. ישראל הפכה למדינה מתפללת. מאז אמש המדינה מבקשת מאתנו להתפלל על שמעון פרס. כלי התקשורת מבקשים מאתנו להתפלל על פרס. הרבנים הראשיים מבקשים מאתנו להתפלל על פרס. חברי הכנסת, חברי הממשלה ונשיא המדינה מבקשים מאתנו להתפלל על פרס.
ואולי כל התפילה הזאת תפלה במיוחד כשמדובר בפרס, שהיה מופת של מעשים. שמעתי פעם את פרס מספר כיצד הקים את התעשייה האווירית. הוא דיבר על זה כמו שאני מדבר על קניית חלב. היה צריך תעשייה אווירית, אז עשיתי תעשייה אווירית. פרס רחוק מתפילה מרחק שמיים וארץ. כל הנס שהוא מדינת ישראל רחוק מתפילה מרחק שמיים וארץ.
אבל בשנים האחרונות התחלנו להתפלל. אנחנו מתפללים להחלמת הפצועים, להשבת הנעדרים, לעילוי נשמות המתים. לא מזמן יזמו שני מנחי טלוויזיה צום המוני למען אחדות העם. צום המוני בפריים טיים.
ישראל מתחזקת. או נחלשת. תלוי את מי שואלים. אבל על דבר אחד כולם מסכימים: ככל שאנחנו פחות ערבים זה לזה בחיינו, כך אנחנו יותר ויותר ערבים זה לזה במותנו. בשבוע שעבר קרס חניון בתל אביב, וכאילו כל המדינה נקברה עם הפועלים. ידענו לשלוח מאות חיילים, שוטרים, כבאים ורופאים להציל את הניצולים. לא ידענו לשלוח פקח שימנע את הקריסה.
ואם כבר אנשים נקברו תחת ההריסות, ואם כבר אדם מורדם ומונשם, הרפו מהם. אני יודע שצריך למלא את זמן המסך. גוף האדם כלה לאט יותר מקצב הפרסומות. אבל זה בדיוק הרגע שבו צריך לקחת צעד אחורה. אנחנו, שאפילו איננו מסוגלים לתאר כאב במילים, מה אנחנו יודעים על המוות? מדינה אינה מתה, סמלים אינם מתים, פרצופים מהטלוויזיה אינם מתים. רק בני אדם יכולים למות, והם תמיד עושים זאת בבדידות מזהרת. כל תפילות העולם לא ישתפו אותנו בגורלם.
לאמריקאים יש ביטוי נפלא למצבים כאלה: “Our thoughts and prayers are with”. המחשבות והתפילות שלנו הן עם המשפחות, הפצועים, הגוססים. זה ביטוי נהדר לא רק כי הוא כולל את הלא-מתפללים, את החושבים על, את המהרהרים ב, אלא בעיקר כי הוא לא מתפלל על, הוא מתפלל עם. אנחנו, שלא הכרנו את פרס, מי אנחנו שנתפלל עליו? אתם, שלא הכרתם את פרס, מי אתם שתבקשו מאתנו להתפלל עליו? אנחנו יכולים, לכל היותר, להתפלל עם קרוביו, עם משפחתו, עמו עצמו. כי זה לא עלינו. זה עליו.