בשעה טובה התחתנו הסנטימנטליות התרבותית והאינפנטיליות המסחרית. השיקוץ שהולידו: פוליטיקה בחרוזים. כמו אלתרמן. אבל לא כמו אלתרמן של "הטור השביעי", כמו אלתרמן כשהיה בן שבע וכתב בספר המחזור: "לאנה עיניים כחולות מדהימות / אנה חביבה על הבנים והבנות / לרקוד ולשיר היא אוהבת / עם חברותיה תמיד מצחקקת / ובלימודים כמו מטאור מתקדמת".
כן, זאת פחות או יותר הרמה של מה שנקרא היום דיון ציבורי בישראל. הנה, לדוגמא, הלהיט הוויראלי של חרזן בשם יוסי צברי: "תרשמי, מירי! / תרשמירי! / גם אני ערבי. / אבל בניגוד לדרוויש מחמוד / אני ערבי מן אל יאהוד / הוריי נולדו בתימן / והיגרו לכאן לא מזמן. / יש לי צבע עור שחור / ומבטא של בני האזור". לא יוסי, הניגוד בינך לבין מחמוד דרוויש אינו שדרוויש ערבי-מוסלמי ואתה ערבי-יהודי, הוא שדרוויש משורר ואילו אתה חורז כמו ילד מפגר.
ולא תגידו שצברי חורז "שחור" עם "אזור" על איזו במת אימפרוב במתנ"ס גבעת עדה. צברי חורז במסגרת פינת חריזה קבועה בתכניתו של נדב בורנשטיין, "חי בלילה". בפינה יושבים בגירים, כלומר בני אדם הרשאים לקיים יחסי מין, לשתות אלכוהול, לנהוג, לבחור ולהיבחר, שבוחרים להציג את עמדתם בנושאי ממשל וחברה – בחרוזים.
חוקי הז'אנר: להישיר מבט ולדקלם
התאקלמות הבזק של מה שנקרא "פואטרי סלאם" ("שירה מורקת"?), "ספוקן וורד" ("מילה מדובבת"?) וערס פואטיקה ("פואטרי סלאם"?) בטלוויזיה המסחרית אומרת דרשני. לא רק על היעדר מרכיב השירה במה שנקרא "שירה פוליטית", אלא בעיקר על העדר הפוליטיקה שבה.
כמו עבודות מלצרות ברשתות המהירות ביותר, גם כאן חשוב יותר הלוגו על הכובע מיכולת ההקצפה. לכן רוב הלהיטים בז'אנר הם מסוג הווידוי: החרזן מתוודה על כך שהוא "האחר" זה או אחר, וזהו פחות או יותר. לא צריך לטעון טענות, לגבש עמדות, להציג עובדות, לחרוג מן המקרה הפרטי לכללי או לנסות ולשכנע. חוקי הז'אנר: להישיר מבט יאיר לפידי למצלמה ולהקריא חמשירים מטלפרומטר. למתקדמים: תנועות ידיים של ראפ מהאייטיז.
כך, למשל, פרצה לוסי איוב עם השלאגר "יש לי רק וידוי אחד / נולדתי ע-ר-בי-יה. ובתור אחת שכזאת (לא אחזור על המלה) / אני חיה עם זה בסדר, ביסמיללה! / ובאמת באמת שלא היה לי אכפת / אם רק לא היה נמאס לי לשמוע שוב ושוב את המשפט: / 'וואו, מה באמת? את בכלל לא נראית! / את כזאת יפה, ואיזה יופי את מתלבשת / אני בחיים לא הייתי מנחשת'".
אני המלצרית
למעשה, החרוז "מתלבשת" ו"מנחשת" עשה רושם עז עד כדי כך, שאיוב השתלבה בתאגיד השידור הציבורי החדש. התאגיד אמנם עוד לא החל בשידוריו, אבל כבר החל לפרסם וידויים מחורזים עם איוב, כמו "אני המלצרית" ("אני ארוחת בוקר ישראלית, שתי ביצים עין הפוכות" - שכה אחיה). יש להם אפילו מערכון שבו הם כאילו צוחקים על עצמם: אבישי עברי "הימני" אומר ללוסי איוב "הערבייה": "הביאו אותך על תקן הערבייה, לא?".
איוב לא נשארת חייבת, ואחרי "וויאו-וויאו" של תקליט מסתובב הפוך (בי נשבעתי) פוצחת בקטע ראפ: "בוא לא נתבלבל / אדון מתנחל / אולי אתה כאן בתור דמות / אבל אני הגעתי עם שליחות / בעולם בו אוכלי נבלות חגים מעל פרפורי הגסיסה של עידן התמימות / שהצורה והתוכן איבדו כל משמעות / שחיידק ו-ויראלי הפכו למחמאה / זה זמנם של המשוררים לקום לתחייה / לטפס על הבמות ובראש כל חוצות / להטיח בהמון מילים מושחזות".
אז לכל חרזני הווידויים "אני הערבייה", "אני המזרחית", "אני ההומו", "אני בכר, שזה הילד של הגמל", לכל דופקי מבטי המתיו מקונוהיי ומנופפי היד גנגסטה סטייל (איסט קאוסט תיכון מאדרפאקרז): יו יו יו ביצ'ס, לא לריב. מבחינתי כולכם אמריקאים באותה מידה. אתם אותנטיים כמו האורגזמות ב"יומני הנעל האדומה".
מצד שני, מה לי כי אלין על הנימיות של הצל כששר החינוך של מדינת ישראל קורא ללמד אנגלית שהיא "פחות שייקספיר, יותר מעשי"? הסר דאגה מראשך הביצתי, בנט. שייקספיר זה לא. וגם איום פוליטי זה לא.